זה 30 שנה מתנהל משא ומתן על חלוקת הארץ על בסיס גבולות 67'.
ישראל הונהגה במרבית התקופה על ידי ממשלות שמאל, מרכז וימין מתון, והרשות הפלשתינית על ידי אש"ף, ובמרכזו פת"ח, החילוני, שניסו לפתור את הסכסוך - אך נקודות מחלוקת נותרו, בעיקר בשאלת היקף ההתיישבות שתישאר בריבונותנו, היקף תיקוני הגבול, ירושלים והמקומות הקדושים. השפעתם של גופים קיצוניים ופונדמנטליסטיים (כניסת הימין הדתי־קיצוני לממשלה והרוב התומך בחמאס בשטחים), הטוענים "כולה שלי", מטילה צל כבד על אפשרות ההסדר.
לכך הצטרף ב־7 באוקטובר אלמנט נוסף: השנאה הרצחנית שחמאס גילה, החזירה אותנו לימים של התנגדות פלשתינית מוחלטת לקיומנו. התודעה הערבית רואה בנו נטע זר מראשית ימי הציונות, ומאז 1948 התווספה לשנאת הזר גם שנאתו של הפליט, והשילוב של הנדסת תודעה ותרבות אכזרית בשבת השחורה ערערו את התפיסה שאפשרית פשרה בסכסוך.
במלחמת יום כיפור קרסה התפיסה של מוכנות צה"ל בהתאם לכוונות האויב, אך זו שבה והשתלטה על החשיבה הצבאית, ושוב קרסה ב־7 באוקטובר ("חמאס מורתע"). את תפיסת הכוונות נועדה להחליף היערכות על פי יכולות האויב, אך גם היא לא החזיקה מים: הידיעה שלחמאס אלפי לוחמים המתאמנים למתקפה לא גרמה לכך שבעוטף עזה יושארו די כוחות לבלום מתקפת פתע. כך גם בגבול לבנון.
האסטרטגיה הבאה המתבקשת היא מניעת הימצאות כוח עוין בסמיכות לגבולותינו ("נימבי" – not in my backyard, כפי שעשתה ארה"ב בפלישתה לקובה וכפי שעושה רוסיה במלחמתה באוקראינה, לנוכח רצונה להצטרף לנאט"ו). צה"ל מנסה ליישם זאת ברצועת עזה - אך באופן חלקי: הלחימה מתרכזת בצפון הרצועה, ואילו לדרומה ניתנה מעין חסינות. "נימבי" מחייב לפרק את חמאס גם בדרום הרצועה, ולדחוק את חיזבאללה לליטני וצפונה, כפי שקבעה החלטת מועצת הביטחון 1701 בתום מלחמת לבנון השנייה, ולא בוצעה. ייתכן שלשם מובילה המלחמה, אך ייתכן גם שבמועצת הביטחון תתקבל החלטה על הפסקת אש. זו תכלול כנראה את החזרת החטופים, פירוז הרצועה וצעדים ליישום החלטה 1701, ובראשם נסיגת חיזבאללה מצפון לליטני - מה שיבטיח "נימבי" בשתי הגזרות. על ישראל יהיה להמשיך להחזיק בצפון הרצועה וברצועת ביטחון בדרומה עד ליישום ההחלטות.
הדרך לפתרון היא באמצעות הרש"פ, בעלת הלגיטימציה הבינלאומית, הנשלטת עדיין בידי אש"ף. הרשות חלשה ועוינת וזקוקה לשדרוג, אך עם רבבות שוטריה החמושים, והפקידים בעזה שהיא מממנת, היא תהיה בעלת יכולת לעשות זאת
יהיו שיטענו כי במציאות שהתגלתה ב־7 באוקטובר, עלינו לשלוט באויבינו. אך היכולת שלנו לשלוט בפלשתינים ביהודה ושומרון בעייתית, ואין ביכולתנו להוסיף לכך את עזה ודרום לבנון. כוח בינלאומי לא יוכל להשתלט על שרידי חמאס בעזה, והדרך לפתרון היא באמצעות הרש"פ, בעלת הלגיטימציה הבינלאומית, הנשלטת עדיין בידי אש"ף. הרשות חלשה ועוינת וזקוקה לשדרוג, אך עם רבבות שוטריה החמושים, והפקידים בעזה שהיא מממנת, היא תהיה בעלת יכולת לעשות זאת. הרשות תדרוש תמורה: העברת השליטה בשטחי A+B וחלקים משטח C לרשותה, והסכמה על צעדים למדינה עצמאית. ישראל תדרוש שהדבר יותנה בהסדרי ביטחון מפוקחים ובהבטחת פירוז גם ביהודה ושומרון ("נימבי" גם שם). בהקשר להסדר כולל - ניתן לפתור את בעיית ההתיישבות והגבולות (כמו בתוכנית טראמפ), את בעיית ירושלים (להעביר לרשות את השכונות הערביות הנפרדות וששם תוקם בירתם) והמקומות הקדושים (ריבונות ערבית במסגד אל־אקצא עצמו וריבונות ישראלית בחלקים מרחבת הר הבית).
מהלכים אלה יאפשרו שלום עם סעודיה, ובעקבותיו השתלבות במזרח התיכון והתפנות לבעיותינו הפנימיות: כוונות עוינות (למשל, בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית) ויכולות עוינות (ארגוני הפשע הלאומני ומצבורי הנשק) קיימות בארצנו, ו"נימבי" דרוש גם בנגב ובגליל. ואז נטפל בשאר בעיותינו הפנימיות (חוק הגיוס, שחיוניותו לצה"ל הוכחה, וכו').
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו