משחקי מלחמה

מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת בשני נתיבים. המערכת הצבאית־מדינית רואה כיעדה הראשי את חיסול חמאס, או שליטתו בעזה, ולפחות נטרול זרועו הצבאית, ואילו משפחות החטופים מוכנות לוותר על הכל ולשחרר אלפי רוצחים פלשתינים, ומילת המפתח בתביעתן היא עסקה "עכשיו".

בחרדה הנוראה והמוצדקת של משפחות החטופים נשמעה הדרישה לוותר על התמרון הצבאי או לפחות לדחותו, ובתגובת הממשלה יש ניסוח המבקש לשזור יחד את היעד האסטרטגי עם היחס האנושי.

בימים הרחוקים והיפים ההם של האוניברסיטה ומכוני המחקר, היו מתקיימים בסוגיה זו "משחקי מלחמה", שנועדו לבחון את מרב האפשרויות (דבר שבנימין נתניהו צריך היה ליזום למקרא התחזית המדויקת של אביגדור ליברמן מדצמבר 2016, ולא נעשה).

שאלת הפתיחה יכלה להיות: מוסלמים קיצוניים בדגסטן השתלטו על מטוס ובו 230 נוסעים ישראלים, ועלה בידם להעבירם לשלטון חמאס ברצועת עזה. האם ישראל מגייסת 350 אלף חיילי מילואים ויוצאת למלחמה?

ייתכנו תשובות מנוגדות, אך קיימת סבירות גבוהה שרוב מכריע של ישראלים היה משיב בשלילה. תשובה כזאת עולה בקנה אחד עם הקלאסיקה היהודית ש"אין פודים את השבויים יותר מכפי דמיהן". יש דרכי משא ומתן מוסכמות לעסקות של שחרור שבויים כנגד רוצחים פלשתינים הכלואים כאן.

בהתעורר החשש כי 500-400 נכדות ונכדים ייהרגו במבצע צבאי שישחרר 230 חטופים, סביר להניח כי רק ממשלות דעוכות ודועכות, הנושאות בליבן רגש אשמה, היו נענות לדרישה. לא כן לגבי הנתיב האסטרטגי החותר לריסוק חמאס. ביחידות קרביות, שימצאו עצמן בקו האש הראשון, הגיע שיעור הגיוס למילואים ל־%150 לעומת צווי 8 שהופעלו, כיוון שיש הסכמה רחבה לשלם מחיר כבד ובלבד שתושבי שדרות ונחל עוז בנגב, וקריית שמונה ומנרה בגליל, לא יחיו עוד בצל איום מתמיד של טבח המוני.

אין זאת אומרת שמשפחות החטופים מנועות מלזעוק עד לב השמיים. באחת מהעסקאות הקודמות נשאלה גיבורת לח"י ולימים ח"כ בסיעת "התחיה", גאולה כהן, מה היתה עושה אילו נלקח בנה צחי הנגבי בשבי הפלשתינים. "הייתי הופכת שולחנות בלשכת ראש הממשלה", השיבה כהן, "אך אני אומרת לממשלה מראש: אל תשמעי בקולי".

ברור ששחרור החטופים מצוי במקום גבוה בפעילותה של המערכת הצבאית. הן מפני ש"ישראל ערבים זה בזה" והן מפני שמדובר בנושא קורע לב, מפני שעצם הימצאם בשבי בעזה הוא חרפה לאומית מהדהדת. אך אסור שהצורך הנפשי של האומה לראות את החטופים בבית יהפוך את שחרורם לנושא העיקרי, על חשבון מה שישראל הגדירה כמטרתה האסטרטגית. גולדה מאיר חשה אשמה שלא מנעה את מלחמת יום הכיפורים, והפכה את החזרת השבויים לנושא העיקרי בפעילותה, וזה היה משגה. ממש כפי שבנימין נתניהו עלול לפעול ברוח זו אם לא יעלה בידו להביא לישראל את ההישג העיקרי של מיגור חמאס.

באחת מהעסקאות הקודמות נשאלה גיבורת לח"י ולימים ח"כ בסיעת "התחיה", גאולה כהן, מה היתה עושה אילו נלקח בנה צחי הנגבי בשבי הפלשתינים. "הייתי הופכת שולחנות בלשכת ראש הממשלה", השיבה כהן, "אך אני אומרת לממשלה מראש: אל תשמעי בקולי"

יש עוד דוגמה לבחינת הסוגיה בטכניקה של "משחק מלחמה": הן דובר צה"ל דניאל הגרי והן אהוד יערי בחדשות 12 דיברו ברמות שונות על אפשרות של הכנסת דלק לרצועה כחלק מעסקה להחזרת החטופים. אך מניעת דלק (שלא כמים) אינה פשע הומניטרי (אלא מעט לבתי חולים). צעד כזה, נוסף על תקיפות חיל האוויר ועל הפעילות היבשתית האיטית, חיוני להוצאת המחבלים מן המנהרות, נחילים־נחילים.

הצורך האנושי הנאה והמובן של נתניהו להחזיר את החטופים הביתה עלול לשבש את קריסת חמאס, אם ישראל תיאות להכניס לרצועה דלק בכמות העולה על זו הנחוצה למאושפזים הממשיים בבתי החולים ברצועה. הנוסח הנכון הוא שאין דלק כל עוד חמאס שולט בשטח, "ייקוב הדין את ההר".