קשיים משמאל: מכשול ההסברה של ישראל הוא פנימי

חבר טוב סיפר לי כבר לפני שנים על הכלב של בת הזוג שלו. כלב טיפש במיוחד.

לא ביחסו לבני אדם, אלא דווקא בהתייחסותו לבני מינו. הוא פשוט לא ידע להיות כלב. כאשר היו הולכים לגינת הכלבים בגן מאיר בת"א, הכלבים היו מתארגנים לפעמים בשתי להקות, הלהקות היו נכנסות לעימות ביניהן, נובחות זו על זו ואז מתפזרות. רוב הכלבים מבינים את רעיון הלהקה, אבל לא הכלב הזה. הוא היה נובח עם להקתו על הלהקה הנגדית, ומייד אחר כך מחליף צד ונובח על הלהקה שרק לפני שנייה נבח לטובתה.

כיוון שהיה כלב גדול יחסית ופעיל, להתנהגות שלו היה ממד קומי; החבר סיפר שאנשים היו על הרצפה מרוב צחוק. תארו לכם שתי להקות נובחות זו על זו, ואז משום מקום, אחד החברים מזנק לצד השני רק כדי לנבוח על המקום שהיה בו קודם לכן.

ל' (השם שמור במערכת) לא היה כלב רע, הוא פשוט היה טיפש. הוא גדל במרכז ת"א, מעולם לא נתקל באלימות, כולם היו טובים אליו תמיד, ומעולם לא היה חסר לו דבר. התנהגות להקה הייתה זרה לו, אבל הוא כל כך רצה להשתתף, אז הוא נבח כמו כולם אבל מעולם לא הבין למה.

אף אחד גם לא האשים אותו בצביעות, בדו־פרצופיות, בחוסר ערכיות או באי-הבנת המציאות, כי הוא היה כלב, וכלב חמוד, על כן המשיך לזכות בפינוקים ובליטופים בבטן.

כשמדברים על השמאל העולמי, אני תמיד נזכר בל' שרק רוצה לנבוח, ולא אכפת לו לאיזה צד הוא שייך. הרעיון של נביחתם - אומנותם מעלה על נס רעיון של ביקורת תמידית, מלווה בהלקאה עצמית כפויה, או כמו שהילדים קוראים לזה, "למה אתה מרביץ לעצמך".

ככה אנחנו מוצאים את ה־BBC מדווח על טבח שביצעה ישראל בעזתים המסכנים, את גרטה תונברג ומיה קליפה מחזיקות שלטים בעד עזה, ומאות פרשנים, אקדמאים ומשפיענים אחרים מסבירים על החשיבות של הפרופורציונליות הדמיונית וסיום הכיבוש.

אוניברסיטת הרווארד, שהייתה פעם מגדלור הידע והמוסר של המערב יחד עם מרבית האוניברסיטאות בארה"ב, הפכה בית לאידיוטים השימושיים החדשים. האוניברסיטאות מקצינות מיום ליום, הקבלה אליהן מבוססת על אפליה גזעית, והתכנים מלאים באינדוקטרינציה פוליטית קיצונית וחדגונית, 100% נביחה, 0% השכלה. מהאוניברסיטאות האלה יוצאות קבוצות כמו "להט"בים למען פלשתין", שהגיוניות פחות מהרעיון של פרות למען מקדונלד'ס; אך יש להן תארים, והן יודעות לנבוח - אז רעיונותיהן חודרים לתוך המיינסטרים, כולל המיינסטרים הישראלי.

השמאל הקיצוני הישראלי שואב את הנביחה כאידיאולוגיה מהשמאל הקיצוני העולמי.

ד', פעיל ותיק בקבוצת הליברלים במרצ, כתב בפייסבוק שה"פתרון" הוא להכניס לתוך ישראל מיליוני עזתים חפים מפשע כדי להגן עליהם ולשקם אותם. הסיבה היא כמובן ש"ישראל אחראית". אין חמאס, אין טרור, יש רק ישראל ואחריותה לספק חיים טובים לעזתים. עמירה הס בכתה לפני יומיים בתקשורת האמריקנית על "הטבח שישראל מבצעת בעזה". היא לא פספסה, כמובן, את ההזדמנות לנצל את העובדה שהוריה ניצולי שואה. הטבח האמיתי ביישובי העוטף לא רק נשכח - הוא בכלל לא רלוונטי, וכך גם העובדה שההרוגים האזרחיים העזתים מתים כי השתמשו בהם כבמגינים אנושיים בידי חמאס.

השמאל הקיצוני העולמי שואב את עלילת הדם "ישראל מבצעת טבח בעזה" מפה, וזהו גם האתגר המרכזי שההסברה הישראלית לא מצליחה להתמודד איתו.

כאשר ישראל באה להגן על עצמה בפורומים בינלאומיים, התשובה שהיא מקבלת מהעולם היא: אתם אלה שסיפרתם לנו על הטבח בעזה, אתם מזהים תהליכים בתוככם, ואתם אלה שקוראים לעצמכם פשיסטים ונאצים. אתגר ההסברה של ישראל הוא קודם כל פנימי.