הילדים של חורף 23'

איך עושים ילדים בעת מלחמה?

זו תהייה שכל חיי לא הצלחתי להבין. הניגודיות בין מוות לבין חיים חדשים יכולה לטמטם. למי יש ראש להתעסק - תוך כדי מציאות כאוטית של אבל, פחד ומתח - בטיפול בתינוק קטנטן. או תינוקת. במקרה שלי מדובר בתינוקת שצפויה לבקוע מהביצה בימים הקרובים, ומעוררת שלל מחשבות מדאיגות על מטחי טילים, צירי לידה ומרחב מוגן.

לצאת לאוויר העולם באמצע מלחמה אומר שהיא תכיר את המקלט של הבניין לפני שתראה גן שעשועים, שאזעקות יישמעו לה כמו פסקול לגיטימי ממש כמו יובל המבולבל, ושבשלב לימוד הצורות והצבעים לצבע האדום תהיה משמעות מיוחדת.

שמעתי שנפתלי בנט מוביל סוג של קמפיין המעודד חתונות והולדת ילדים דווקא בשעה קשה זו, כי ככה ננצח את הטרור. אבל איך מעכלים מציאות שבה תינוקות, המבוגרים מהעוברית שלי בחודשים ספורים, נטבחו במיטתם או נחטפו לעזה ומוחזקים כעת בידי חמאס?

הטראומה הלאומית שאליה תיוולד הבת שלי תשפיע עליה אפילו מבלי שתדע על כך. עבורי, למשל, כמי שנולד שש שנים אחרי 1973, מלחמת יום הכיפורים תמיד היתה הדבר הזה שמבוגרים רועדים כשהם מדברים עליו. זו המלחמה ששרטה אותם, והביאה איתה תקופה כזאת שבה אנשים צעקו "לעולם לא עוד", בדיוק כפי שצעקו הדורות שלפניהם. למעשה, רק לאחרונה, עקב גל סרטי הזיכרון למלחמה ההיא, פתאום קלטתי בדיעבד עד כמה הטראומה שריחפה מעל המדינה בשנותיי הראשונות השפיעה עלי ועל הדור שלי, גם אם בעקיפין.

אבל לילדים של חורף 23' אף אחד לא מבטיח יונה ועלה של זית. כבר לא מבטיחים שלום בבית, לא אביב ופריחות, ובטח שלא לקיים הבטחות. המצב כל כך קודר, שכל שנשאר זה לייחל שנצליח לעשות לה מקלחות בלי אזעקות, ושהיא תצחיק אותנו ברגעים השחורים שעוד יגיעו

הילדים של חורף 73', וגם אלה שהגיעו אחריהם, נולדו לתוך חור שחור. וכמו שכתב שמואל הספרי: "כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה. הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה. כשנולדנו בירכו הזקנים בעיניים דומעות, אמרו 'הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא'. ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב, כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב".

אבל לילדים של חורף 23' אף אחד לא מבטיח יונה ועלה של זית. כבר לא מבטיחים שלום בבית, לא אביב ופריחות, ובטח שלא לקיים הבטחות. המצב כל כך קודר, שכל שנשאר זה לייחל שנצליח לעשות לה מקלחות בלי אזעקות, ושהיא תצחיק אותנו ברגעים השחורים שעוד יגיעו. כי דווקא עכשיו צריך לזכור שמלחמות עושים למען הילדים, כדי לאפשר להם חיים נוחים. כדי לגרום להם להרגיש מוגנים.

בערך שבועיים, פחות או יותר, נשארו לך להמשיך לחיות בבועת מי השפיר, ולא לדעת מה קורה עכשיו מחוץ לרחם. וכמה אמא ואבא רוצים להבטיח לך את כל ההגנה שבעולם - את תהיי ישראל ואנחנו ביידן. אנחנו רוצים לחבק ולהבטיח שיהיה בסדר ושזאת תהיה המלחמה האחרונה. אבל את תהיי ילדה של חורף 23'. את תיוולדי למציאות סדוקה ומדממת של מדינה בסחרחורת. הילדים של חורף 23' - הלוואי שהיינו יכולים להבטיח לכם שאתם תהיו הדור הזה שלא יצטרך ללכת לצבא.