פתאום קם עם, ומרגיש

אחרי הרשע והשטניות העזתיים משתרך שובל דמים שאורכו כשנות המדינה.

מדי עת, ובמקרים טרגיים של פיגועי טרור, מעלים על נס את ההספד המפורסם לרועי רוטברג מנחל עוז. היה זה בשנת 1956, כשרועי רוטברג, צעיר שהתגורר בהיאחזות נחל עוז, יצא עם סוסו לגרש קבוצת חמסנים מעזה שביקשו לגזול את יבול ההיאחזות. רועי נחטף ונרצח. הרמטכ"ל דאז משה דיין הספיד את רועי, הספד שעליו כתב הסופר עמוס עוז כי דיין התעלה בו כמעט לדרגת משורר.

גם בימים אלה, רבים מפנים להספד זה. אבקש להפנות זרקור לקטעי ההספד המצוטטים פחות. דיין כתב: "אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

בשבעת העשורים שחלפו מאז נשא דיין את הספדו אירעו התרחשויות דרמטיות ששיאן בפינוי גוש קטיף, שהעניק לתושבי עזה שליטה מלאה בחבל ארץ זה. הועברו להם חממות פורחות על מגש של כסף, ניתנו להם אופק כלכלי ופוטנציאל עצום. לפינוי נלוו מענקים כספיים אדירים ממדינות רבות, והכל בתמיכתה החמה של ישראל. העולם השליך את יהבו על כך שייהרסו מחנות הפליטים, ייבנו בתים, יינטעו עצים ותושבי עזה ייהנו מפריחה ומשגשוג. התהפכו אז היוצרות - המפונים עברו למחנות פליטים, ומול עיניהם ניצבו יישובי החרבות שמהם גורשו, בעוד תושבי עזה קיבלו במתת חינם את מטה לחמם.

אך תקווה לחוד ומציאות לחוד - העצמאות העזתית נותבה להקמת צבא של רשע והרס. הכספים הושקעו בכלי משחית. חממות הפאר הושחתו. הכל הוכחד. בבחירות דמוקרטיות, העזתים השילו מעליהם את שלטון הרשות הפלשתינית, וברוב גדול ביכרו על פניו את שלטון חמאס. תומכי חמאס אלה, לא את טובת עצמם ביקשו - כי אם את רעתנו.

אילו משה דיין עוד היה בינינו, הוא היה נוכח לראות כמה טעה בכך שהסיר מהעזתים אחריות על רצח רועי רוטברג. תפיסתו נטועה היתה בחשיבה הגלותית שלפיה היהודי צריך להתנצל על קיומו, ולא הרודף אחראי - אלא היהודי. בחשבון הנפש שעשה בהספדו הוא לא הטיל את האשמה על המרצחים העזתים - אלא עלינו, על כך שלא שמרנו על רועי. חזונו הביטחוני היה: "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזירת דורנו. זו בררת חיינו - להיות נכונים וחמושים..."

תפיסת עולם כנועה זאת - כאילו קיים חוק טבע שלפיו יתעצמו סביבנו כוחות עוינים המבקשים את חיינו, ואילו אנו נידונים להתחפר במקלטים - עוברת בימים אלו מן העולם.

העם היושב בציון מאס בהתחפרות, ומבקש ודורש מהנהגתו לשנות סדרי עולם. לא עוד כוחות ומיליציות המתחמשים ומצפים לשעת כושר כדי לפגוע בנו. ברוח דבריה של גולדה מאיר: ה"רועי רוטברגים" של ימינו נרצחו מפני שרוב האימהות העזתיות שונאות את ילדינו יותר משהן אוהבות את ילדיהן.

אילו משה דיין עוד היה בינינו, הוא היה נוכח לראות כמה טעה בכך שהסיר מהעזתים אחריות על רצח רועי רוטברג. תפיסתו נטועה היתה בחשיבה הגלותית שלפיה היהודי צריך להתנצל על קיומו, ולא הרודף אחראי - אלא היהודי

75 שנות ניסיון עקוב מדם עם העזתים לא מותירות בידינו כל אפשרות אלא לשנות את עזה עד היסוד, בהתאם לכללי המלחמה ולדיני הלוחמה בטרור, ובאותם הסטנדרטים של דמוקרטיות מערביות שלחמו עם אויב אכזר מסוג זה. לא כנקמה, אלא כאקט של הגנה והרתעה.

הספדו של דיין שייך לעולם הישן.

מלחמת אוקטובר 2023 קוראת תיגר על תפיסת ההגנה הפאסיבית, על מדיניות כושלת של חיים בעצימת עיניים מול ארגוני הטרור המתעצמים לצידנו. הים בעזה הוא אותו הים. העזתים הם אותם העזתים.

אך עם ישראל כבר אינו אותו העם. פתאום קם עם ומרגיש כי טעה, ומתחיל ללכת ולהיאבק אחרת.

משהו השתנה בנו, ולטובה.