ואלה שמות

תסתכלו להם בעיניים.

תבחנו היטב את תווי פניהם. את תנועת גופם. את קולם. את נווה בן ה־8, נעם בן ה־12, ארז בן ה־12, סהר בת ה־16 ויהל בת ה־3.

אלו שמותיהם וגילם של חמישה מתוך יותר מ־100 שנחטפו לעזה על ידי מפלצות חמאס.

בסרטונים שלפני התופת הם נראים מאושרים, מחויכים, מחובקים על ידי הוריהם. מרגישים בטוחים בתוך הטבע הנפלא שסביבם. הם והוריהם משוכנעים שהמדינה שומרת עליהם, גם במקום שבו החליטו לקבוע את ביתם ולגדל את ילדיהם - עוטף עזה.

17 אלף תושבים, שחוו לפני שבוע טבח מחריד. אובדן בלתי נתפס. שחיו שם ועיבדו את השדות בנחל עוז, עד התלם האחרון, עד הגדר, כפי שטבע בתודעה הרמטכ"ל משה דיין בהספד לרועי רוטברג בנחל עוז ב־1956.

רועי היה חבר הקיבוץ ששימש רכז הביטחון, והוא רק בן 21. הוא נרצח על ידי מסתננים פלשתינים, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו.

הרמטכ"ל דיין הגיע להלוויה וספד לו.

הנאום נחשב לאחד המשפיעים בהיסטוריה הקצרה של ישראל על תפיסת הביטחון של ישראל במלחמה מול הפלשתינים. ראוי, דווקא היום, לחזור לאותו הספד ולמילותיו המטלטלות, ולהבין שאף שעברו מאז כמעט 70 שנה, דבר לא השתנה.

משה דיין: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי ידיים ועיניים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת?

דיין: "מעבר לתלם הגבול גואה ים השנאה ומאוויי הנקם, המצפה ליום שבו תקהה השלווה את דריכותנו. ליום שבו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע... זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתנו חיינו"

"הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע פלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים השנאה ומאוויי הנקם, המצפה ליום שבו תקהה השלווה את דריכותנו. ליום שבו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע... זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתנו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו..."

אנחנו כן נבקש מידי חמאס את דם הנרצחים, אבל נדרוש תשובות גם מההנהגה שלנו.

מגיעות לנו תשובות וחקירה לעומק של הדברים שהובילו לאסון הבלתי נתפס הזה. לא עוד!