יום שלישי לחרבות

יום שלישי ללחימה. למה שכרגע הוא הרבה יותר בגדר אסון לאומי, מאשר מבצע או מלחמה.

מאז שנעם פרסמה את מה שעובר כרגע על המשפחה, חמש נפשות אהובות בידי חמאס שאיננו יודעים עליהן דבר, לא מפסיקים לפנות אלינו מכל העולם ומסביב לשעון. אנשי תקשורת מארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, יפן, ספרד ומאיפה לא. כולם רוצים לשוחח עם המשפחה, ואנחנו מחפשים קרובים שיוכלו להתראיין בשפות זרות. מחפשים כאלה שיוכלו לעלות לשידור בלי להשתנק מבכי ומאימה, וכאלה שדווקא כן.

החיים שלנו, מיותר לציין, סביב זה.

ומי עדיין לא טרח ליצור קשר? מי לא הרים טלפון, ולו כדי להגיד: "אנחנו יודעים. אתם מול העיניים שלנו. ברגע שנדע משהו אתם הראשונים לשמוע". מי מכם יופתע לשמוע שהתשובה היא מדינת ישראל?

שום טלפון. ואני לא מדבר עלינו. אנחנו אחיינים בסך הכל. שום טלפון להדס, אמא של ארז בן ה־9 וסהר בת ה־16.

האישה הזאת, שאין לי מושג איך היא נושמת. הדס מניר עוז, כמו יתר בני המשפחה הרבים של הנעדרים, לא זכתה לפנייה ממשרד הביטחון. או ההסברה. או הפנים. או אחד הגופים האלה, שעד לרגע זה היו עסוקים בעיקר במינוי חברים ומקורבים לתפקידים שאין להם שמץ של מושג או עניין בהם.

בילדותי היה שיר מלחמה פופולרי, שיר שנכסף לאבא ובובה ושסק. היתה שם שורה בלתי נסבלת שסיפרה על ילדה מקיבוץ גדות, וש"אין בתים עוד במשק".

אז זהו. לא חשבתי שעוד נחזור לשורה ההיא, אבל זה המצב בכמה יישובים בדרום וזה מה שקורה כשהמדינה שאמורה להיות הכי מוגנת בעולם, קורסת אל תוך החידלון המוחלט, שלא זה הזמן לפרט את מרכיביו.

אני מבין שמה שנפתח בבוקר שבת (סלחו לי, אי אפשר לכתוב "שמחת תורה") כבר הוסמך רשמית כ"מלחמה", ואפילו קיבל שם שביום אחר היינו עושים ממנו צחוק. פה ושם משווים אותו ל־73' ולמלחמת יום הכיפורים. אבל ההפתעה של יום כיפור לא התרחשה ברחובותיה של שדרות או בין שבילי הקיבוצים, ומה שקרה בסוף השבוע ועדיין קורה, מזכיר הרבה יותר פוגרום. על מלא.

עוד נתחשבן עם מי שהיה מופקד על שלומנו ומעל באחריותו, התרשל ופשע.

כעת צריך להתמקד במיגור האויב ובהשמדתו. את מטרותיו הוא הבהיר מעל לכל ספק. השאלה שאמורה להנחות את מקבלי ההחלטות שלנו די פשוטה למען האמת: האם מה שקרה בסוף השבוע האחרון ייזכר בתולדותינו כאסון נורא, או יהיה בסך הכל קדימון למה שעוד צפוי לנו, חלילה? זה בידינו. רק בידינו.

עד כה, תסלחו לי מאוד, ההבטחה ש"מה שהיה כבר לא יהיה" רחוקה משמץ של מימוש.

הכל נראה כירורגי ונקודתי כדאשתקד. ושוב התחושה היא שאנשים למעלה שוקלים ברצינות רבה מדי מה מותר להם לעשות, אם הם רוצים בעתיד להיכנס ולצאת בבירות אירופה.

לאלף עזאזל, מי בכלל חושב עכשיו על חו"ל? עזתים שוחטים ילדים, נשים וקשישים, ועוד רבים־רבים עוקבים אחריהם בשקיקה ומזילים ריר, מתימן ועד מרוקו.

מי עדיין לא התעורר?!

האישה הזאת, שאין לי מושג איך היא נושמת. הדס מניר עוז, כמו יתר בני המשפחה הרבים של הנעדרים, לא זכתה לפנייה ממשרד הביטחון. או ההסברה. או הפנים. או אחד הגופים האלה, שעד לרגע זה היו עסוקים בעיקר במינוי חברים ומקורבים לתפקידים שאין להם שמץ של מושג או עניין בהם

ברגעים אלו שבהם אני כותב, נעם האהובה שלי בוכה אל תוך מסך של מפגש זום בין קרובי משפחה של נעדרים וחטופים.

יש לי נטייה לחיות בסרט, וחשבתי שאולי־אולי, המפגש הזה, לפחות הוא, מרוכז בידי אנשי מקצוע שנשלחו מטעם רשות ממלכתית כלשהי, אולי אפילו משרד ממשלתי כלשהו. אך לא.

המפגש מנוהל ומודרך על ידי מתנדבות צעירות נפלאות, שאין לי מושג מהי ההכשרה המקצועית שלהן, אבל ברור לי שהן אלו, הן ובני דורן, שיעיפו לכל הרוחות את שכבת הבטלנים הנבובים וחסרי הכשירות שבידיהם הפקדנו את ההגה, המפתחות, החסכונות והילדים שלנו.