"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

יום שלישי לחרבות

ברגעים אלו שבהם אני כותב, נעם האהובה שלי בוכה אל תוך מסך של מפגש זום בין קרובי משפחה של נעדרים וחטופים • חמישה בני משפחה שלנו שבויים בידי חמאס

, עודכן
0השמעה
מימין: כרמלה דן, נויה דן, עופר קלדרון, ארז קלדרון, סהר קלדרון
מימין: כרמלה דן, נויה דן, עופר קלדרון, ארז קלדרון, סהר קלדרון

יום שלישי ללחימה. למה שכרגע הוא הרבה יותר בגדר אסון לאומי, מאשר מבצע או מלחמה.

מאז שנעם פרסמה את מה שעובר כרגע על המשפחה, חמש נפשות אהובות בידי חמאס שאיננו יודעים עליהן דבר, לא מפסיקים לפנות אלינו מכל העולם ומסביב לשעון. אנשי תקשורת מארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, יפן, ספרד ומאיפה לא. כולם רוצים לשוחח עם המשפחה, ואנחנו מחפשים קרובים שיוכלו להתראיין בשפות זרות. מחפשים כאלה שיוכלו לעלות לשידור בלי להשתנק מבכי ומאימה, וכאלה שדווקא כן.

החיים שלנו, מיותר לציין, סביב זה.

ומי עדיין לא טרח ליצור קשר? מי לא הרים טלפון, ולו כדי להגיד: "אנחנו יודעים. אתם מול העיניים שלנו. ברגע שנדע משהו אתם הראשונים לשמוע". מי מכם יופתע לשמוע שהתשובה היא מדינת ישראל?

שום טלפון. ואני לא מדבר עלינו. אנחנו אחיינים בסך הכל. שום טלפון להדס, אמא של ארז בן ה־9 וסהר בת ה־16.

האישה הזאת, שאין לי מושג איך היא נושמת. הדס מניר עוז, כמו יתר בני המשפחה הרבים של הנעדרים, לא זכתה לפנייה ממשרד הביטחון. או ההסברה. או הפנים. או אחד הגופים האלה, שעד לרגע זה היו עסוקים בעיקר במינוי חברים ומקורבים לתפקידים שאין להם שמץ של מושג או עניין בהם.

בילדותי היה שיר מלחמה פופולרי, שיר שנכסף לאבא ובובה ושסק. היתה שם שורה בלתי נסבלת שסיפרה על ילדה מקיבוץ גדות, וש"אין בתים עוד במשק".

אז זהו. לא חשבתי שעוד נחזור לשורה ההיא, אבל זה המצב בכמה יישובים בדרום וזה מה שקורה כשהמדינה שאמורה להיות הכי מוגנת בעולם, קורסת אל תוך החידלון המוחלט, שלא זה הזמן לפרט את מרכיביו.

אני מבין שמה שנפתח בבוקר שבת (סלחו לי, אי אפשר לכתוב "שמחת תורה") כבר הוסמך רשמית כ"מלחמה", ואפילו קיבל שם שביום אחר היינו עושים ממנו צחוק. פה ושם משווים אותו ל־73' ולמלחמת יום הכיפורים. אבל ההפתעה של יום כיפור לא התרחשה ברחובותיה של שדרות או בין שבילי הקיבוצים, ומה שקרה בסוף השבוע ועדיין קורה, מזכיר הרבה יותר פוגרום. על מלא.

עוד נתחשבן עם מי שהיה מופקד על שלומנו ומעל באחריותו, התרשל ופשע.

כעת צריך להתמקד במיגור האויב ובהשמדתו. את מטרותיו הוא הבהיר מעל לכל ספק. השאלה שאמורה להנחות את מקבלי ההחלטות שלנו די פשוטה למען האמת: האם מה שקרה בסוף השבוע האחרון ייזכר בתולדותינו כאסון נורא, או יהיה בסך הכל קדימון למה שעוד צפוי לנו, חלילה? זה בידינו. רק בידינו.

עד כה, תסלחו לי מאוד, ההבטחה ש"מה שהיה כבר לא יהיה" רחוקה משמץ של מימוש.

הכל נראה כירורגי ונקודתי כדאשתקד. ושוב התחושה היא שאנשים למעלה שוקלים ברצינות רבה מדי מה מותר להם לעשות, אם הם רוצים בעתיד להיכנס ולצאת בבירות אירופה.

לאלף עזאזל, מי בכלל חושב עכשיו על חו"ל? עזתים שוחטים ילדים, נשים וקשישים, ועוד רבים־רבים עוקבים אחריהם בשקיקה ומזילים ריר, מתימן ועד מרוקו.

מי עדיין לא התעורר?!

האישה הזאת, שאין לי מושג איך היא נושמת. הדס מניר עוז, כמו יתר בני המשפחה הרבים של הנעדרים, לא זכתה לפנייה ממשרד הביטחון. או ההסברה. או הפנים. או אחד הגופים האלה, שעד לרגע זה היו עסוקים בעיקר במינוי חברים ומקורבים לתפקידים שאין להם שמץ של מושג או עניין בהם

ברגעים אלו שבהם אני כותב, נעם האהובה שלי בוכה אל תוך מסך של מפגש זום בין קרובי משפחה של נעדרים וחטופים.

יש לי נטייה לחיות בסרט, וחשבתי שאולי־אולי, המפגש הזה, לפחות הוא, מרוכז בידי אנשי מקצוע שנשלחו מטעם רשות ממלכתית כלשהי, אולי אפילו משרד ממשלתי כלשהו. אך לא.

המפגש מנוהל ומודרך על ידי מתנדבות צעירות נפלאות, שאין לי מושג מהי ההכשרה המקצועית שלהן, אבל ברור לי שהן אלו, הן ובני דורן, שיעיפו לכל הרוחות את שכבת הבטלנים הנבובים וחסרי הכשירות שבידיהם הפקדנו את ההגה, המפתחות, החסכונות והילדים שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

ג'קי לוי

אמן סיפור ואיש תקשורת מוערך. בעל טור שבועי בעיתונות הכתובה מזה 25 שנה, ואיש רדיו. תחומי העניין שלו מחברים סוגיות של זהות, יהדות, תרבות ישראלית וכללית, תיאטרון וסיפור ואהבה גדולה לזוטות פצפונות. עם השנים רכש מומחיות בתחום ההומור היהודי, למרות שאינו שולט ביידיש. הוא נחשב לאחד היחידים שמסוגלים להרצות על הומור בלי לשעמם עד מוות, או להרצות על יהדות בלי להיחשד בהחזרה בתשובה. אחד המובילים בארץ בתחום המכונה "הסיפור הירושלמי", למרות שנולד וגדל בבת ים. נשוי לנעם, ואב לאיתמר, אביגיל, שמואלי, בעז ובארי.

כדאי להכיר