מגילת העצמאות אינה קרדום לחפור בו

ביום העצמאות האחרון נחתה על סף ביתנו מגילת העצמאות.

בשנים עברו היינו מקבלים דגלי ישראל בתוך עיתוני החג, השנה הגיעה מגילת העצמאות. עד מהרה היא תפסה לה מקום של כבוד על הדלת שלנו, כשהבכור שלי הכריז בגאווה שהוא עומד ללמוד אותה בעל פה.

המחאה האחרונה נגד הרפורמה ונגד הממשלה החזירה לאופנה את דגל ישראל, מציפה את רחובותינו בכחול־לבן, ואז הוחזרה לאופנה גם מגילת העצמאות. יש לברך על כך בכל לב, ללא בדל של ציניות.

אבל מהו מושא המחאה האחרונה? האם המחאה היא נגד הרפורמה המשפטית, נגד חוק הגיוס, חוק הארנונה, נגד הפרדה מגדרית באוטובוסים בבני ברק, תפילה אורתודוקסית במרחב ציבורי בערים, נגד מתנחלים או דתיים או שוב נגד ביבי? מה שברור זה שהדגל החדש שבו הם משתמשים כדי לנגח את הצד האחר הוא מגילת העצמאות. הם מחבקים את המגילה, תולים אותה, נאחזים בה ורוצים מחר בבוקר לחוקק אותה כחוקה, וכל מי שמעז להרהר או לערער - מותקף כאויב המגילה והאומה.

אמנם במגילת העצמאות לא מוזכרת המילה "דמוקרטיה", אך לכל נערה ונער ברור כי המגילה מציבה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אותו איזון דק ורגיש שמצליח, איכשהו, להתקיים כאן עשרות שנים, בפולמוסים אינספור ובפועל, בחיי היומיום. במדינת ישראל, הווילה בג'ונגל, משגשגת היהדות ומשגשגת הדמוקרטיה. והנה משהו הופר.

מובילי המחאה לא רוצים את היהודית. הם רוצים את הדמוקרטית, וגם זה במתכונת "דמוקרטיה לפי בקשתך". אבל בואו נתמקד בצד היהודי של המשוואה ונסתכל לא רק על יום הכיפורים האחרון, אלא על תופעה גוברת של שלטים בהפגנות נגד דתיים שמוחקים את המילה "יהודית", נסתכל על טקסטים שהם כותבים, נסתכל על הבוז ועל הלעג של גורמי קיצון שפעמים רבות עומדים בלב ליבה של הובלת המחאה.

"יהודית ודמוקרטית?" כתב לאחרונה עורך עיתון "הארץ", אלוף בן, "הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית". כדאי להתעכב על הטקסט הזה עוד קצת, כי הוא מבטא באופן רהוט רחשים בקרב הובלת המחאה. "במגילת העצמאות טמון מוקש: הגדרת ישראל כמדינה יהודית... אילו בן־גוריון היה מסתפק בהכרזת מדינה בארץ ישראל שתיקרא בשם ישראל, הוא היה מניח יסוד חשוב להתפתחות זהות אזרחית שתוכל לקיים את הבטחות השוויון והחירות במגילת העצמאות".

"יהודית ודמוקרטית?" כתב לאחרונה עורך עיתון "הארץ", אלוף בן, "הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית". כדאי להתעכב על הטקסט הזה עוד קצת, כי הוא מבטא באופן רהוט רחשים בקרב הובלת המחאה

מספיק להסתכל בטרגדיית יום הכיפורים האחרון כדי לחוש את הבוז ליהדות, לדת, לכל סממן דתי ולכל אדם חובש כיפה או כיסוי ראש. הרי אילו היה מדובר רק במריבת כיכר דיזנגוף, היה עוד ניתן לטעון שמה שמפריע למוחים הוא שרשרת הדגלים שהיתה למעין מחיצה. אבל כיכר דיזנגוף לא בודדה במערכה. פיצוץ תפילות היום הקדוש היה נחלתם גם של רמת אביב, כיכר המדינה, כיכר הבימה, חיפה, גבעתיים, יפו, זכרון יעקב ועוד. זה לא היה נגד מחיצה - זה היה נגד התפילה, נגד היהדות ונגד הדתיים. בשנה שעברה, לא רק שהיתה מחיצה סמלית בדיזנגוף, אלא שעיריית תל אביב התגאתה בתפילת יום הכיפורים בכיכר, מכריזה בעמוד הפייסבוק שלה ש"זה לא התור לבייקרי". מה יהיה בשמחת תורה? בהקפות שניות? מה יהיה על הסוכות שיוצבו במרחב הציבורי?

אלה לא כל המוחים, רחוק מכך. רבים משתייכים למחאה נגד הרפורמה ונרתעים מההתנהלות הבוטה והסמי-אנטישמית הזו. אבל חשוב לקרוא בין השורות את מי שמשתמש במגילת העצמאות כקרדום לחפור בו ולחבוט בו. אלה שלוקחים מה שלטעמם ומשמיטים בנונשלנטיות את מה שלא. מי שטוענים כי היהדות היא עול, אנכרוניסטית, מדירת נשים וגזענית, ולא מסורת, דורות מייסדים ועם ישראל. מי שרואים בה מוקש בדרך ליצירת דמוקרטיה קיצונית, שבה נאבד את היהודית ונישאר עם ספק דמוקרטית, צולעת ביותר.