"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

יש הרבה גברים מיזוגינים

מה היה קורה אם כל חברות הכנסת היו חושבות לרגע על האימהות והבנות שלהן, ואז היו מוציאות הודעה שאומרת שהן לא תתראיינה אצל מי שככה מדבר אל ועל נשים?

,עודכן
0השמעה
טלי גוטליב, צילום: אורן בן חקון

יש המון חבר'ה שאף אחד, כנראה, לא סיפר להם שהכללים השתנו, או שהם פשוט לא מוכנים להפנים. זה לא נעים, דוחה, לעיתים מביך. אבל זה לא מתקרב אפילו לכמה מגעיל זה נשים שממשיכות לשתף פעולה עם אותם מיזוגינים, בעיקר כשהנשים הללו הן בעלות השפעה וכוח.

31 חברות כנסת יש במדינת ישראל. יש להן אחריות. 31 נשים שבטח לא מוכנות שמישהו יגיד על הבת שלהן שהוא "לא היה מעמיס אותה עם קלשון". נשים שאם מישהו בעל כוח והשפעה ועשרות אלפי עוקבים, ותפקיד מרכזי בעיצוב השיח, היה קורא לבת שלהן "מטומטמת" - הן היו דואגות שהוא בחיים לא יקבל יותר במה.

אבל חלק מחברות הכנסת הללו שייכות למחנה שאליו משתייך האיש המאוד־משפיע, שמדבר וכותב ככה על ואל נשים. ואין להן עניין להסתבך עם משפיען, גם אם הוא מתנהג או משתמש במילים של מטרידן. הן צריכות אותו, תתראיינה אצלו, תכשרנה את השרץ רק כדי לקבל כמה דקות זמן מסך, או מפני שלא משנה מה, הן לא יורות בתוך הנגמ"ש. בשם הגוש/השנאה לצד השני/הפחד מעימות/היעדר היושרה או כל התשובות נכונות, הן מוכנות לבעוט בכל ההישגים של המאבק הפמיניסטי ולהפקיר את השיח הציבורי לגסות, אלימות מילולית והשפלה של נשים אחרות.

וזה לא שהן לא רגישות לאמירות של עיתונאים; הן מאוד רגישות. אבל רק כשזה משרת אותן פוליטית לתקוף את התקשורת. קחו, למשל, אתח"כ טלי גוטליב- היא הגישה תלונה לחדשות 13 ודרישה להעביר מתפקידו אתרביב דרוקר, מפני שזה טען שלפני שהרפורמה תיעצר - יישפך מטאפורית ופיזית דם רב. בתלונתה כתבה גוטליב כי התנהגותו של דרוקר היא "בריונית ומסוכנת". "אוי לאוזניים שכך שומעות", כתבה גוטליב, שאוזניה הרגישות אינן יכולות לסבול פרשנות, אבל משום מה יכולות לשאת, בקלות רבה, עיתונאי שקורא לקולגה שלה מטומטמת ומכוערת.

מתקשורת מפוארת שהביאה סיפורים ותחקירים ועשייה דוקומנטרית ענפה, נשארנו עם אולפנים שנראים ונשמעים כמו קרבות גלדיאטורים בקולוסיאום

ישראל היא מקום אלים מאוד. השיח הישראלי גס, מתלהם, רווי שנאה, וזה משליך על כל תחומי חיינו. במשך שנים היללנו ושיבחנו את "הדוגריות והישירות הישראלית" ולא שמנו לב איך ה"לומר הכל בפנים" הפך למפגן התבהמות וגסות רוח.

במדינה שבה תלמידים קוראים למורה בשם הפרטי ושולחים לו הודעות טקסט שמתחילות במילים "מה קורה?", מהר מאוד ייכנסו תלמידים לכיתה ביום הראשון ללימודים וירססו את המורה במטף. מתקשורת מפוארת שהביאה סיפורים ותחקירים ועשייה דוקומנטרית ענפה, נשארנו עם אולפנים שנראים ונשמעים כמו קרבות גלדיאטורים בקולוסיאום.

אפשר היה לעצור את התהליך הזה, לו קבוצות בעלות השפעה היו מתאגדות, כאיש או כאישה אחת, נגד מה שלא ראוי. בואו נחשוב מה היה קורה אם כל חברות הכנסת היו חושבות לרגע על האימהות והבנות שלהן, ואז היו מוציאות הודעה שאומרת שהן לא תתראיינה אצל מי שככה מדבר אל ועל נשים. היתה לזה משמעות, היה לזה כוח. אבל חלק מחברות הכנסת שלנו בכלל לא מבינות מה הבעיה עם מיזוגיניות. וחלק מהן חושבות על הראיון הבא שלהן בערוץ 14 - וזה חשוב להן הרבה יותר מסולידריות נשית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר