הדירקטוריון העליון

נבחרת הדירקטורים היא מותג חזק. מאגר של מועמדים פוטנציאליים למינוי לתפקידים בכירים בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות. מאז הוקמה ב־2013 על ידי יאיר לפיד, אז שר האוצר בממשלת נתניהו, מעמדה הציבורי והמשפטי הלך והתחזק. כדי שמותג יהיה חזק צריך להעצים את האפקט הפסיכולוגי; לבנות את הדימוי של המותג, לבדל אותו, להטעין אותו בערכים או במשמעות מיוחדת. כך הפכה נבחרת הדירקטורים מיוזמה לחיזוק "המינהל התקין" בחברות הממשלתיות לסמל של ערכיות, שקיפות ושוויוניות. הרי מה יותר נכון מלתמוך ב"נבחרת" של אנשים "ראויים", שניצבת כסלע איתן מול סערות הקומבינות, הג'ובים והשחיתות של חברי הקואליציה?

בפועל, הקמת הנבחרת לא זכתה להסכמה רחבה, ולכן לא מפתיע שסביב ההצעות לפירוקה מגיע המתח בין הדרג הפקידותי לדרג הנבחר לשיא משברי נוסף. אפשר לראות זאת בבירור בסכסוך המתוקשר בין השר הממונה על רשות החברות, דוד אמסלם, לבין יו"ר הרשות מיכל רוזנבוים. בעוד השר ממשיך לקדם בעקביות את ביטול הנבחרת, מקדמת רוזנבוים, בגיבוי המערכת המשפטית, את ביסוסה כאפשרות הבלעדית למינוי בכירים בחברות הממשלתיות.

הנבחרת הוקמה בהליך זריז במיוחד: איתור המועמדים התרחש באופן מיידי, וההרשמה נסגרה בתוך פחות מחודש. בדיוק כמו שאר המכרזים הפומביים למשרות ציבוריות, גם הגשת המועמדות לנבחרת הופצה באופן נרחב, אך הגיעה לבסוף לרשתות מצומצמות והומוגניות למדי. ואכן, על אף מנגנון הייצוג ההולם שלכאורה הוטמע בה, עד היום רק עשירית מהמועמדים ברשימה מגיעים מכלל האוכלוסיות המוגדרות בתת־ייצוג. כך, למרות היומרות של נבחרת הדירקטורים, האתר המושקע והניחוח האמריקני־ליברלי, מדובר בעוד מנגנון ביורוקרטי מהסוג הישן שמתפקד כמנגנון סינון הלכה למעשה. משוכה אחת נוספת שאותה יצטרכו לעבור האוכלוסיות המצויות בתת־ייצוג.

בתום יותר מעשור להקמתה אפשר כבר לומר שנבחרת הדירקטורים לא רק מנציחה את הפערים החברתיים, היא גם מעמיקה אותם. הסטטיסטיקה של הנבחרת מעידה על נוכחות גבוהה במיוחד של אשכנזים תושבי המרכז ועל תת־ייצוג של מזרחים ופריפריה (שלא נכללים בקבוצות הזכאיות לייצוג הולם). מי יושב בוועדה שקובעת את הרכב הנבחרת? חיפוש די משמעותי ברשת לא הניב תוצאות. מי מפקח על היעדר הגיוון בנבחרת? בינתיים נראה שאף אחד. ויותר מכך, גם אם הנבחרת תהיה מגוונת, איזה מנגנון יבטיח שציבורים מודרים ימונו בפועל?

למינויים מגוונים בחברות הממשלתיות יש פוטנציאל עצום לחזק את אמון הציבור (המועט) במערכות המדינה. אבל מיסודה של רשימה סגורה, שמתוכה נדרשים נבחרי הציבור להציע מועמדים, הוא מסלול עוקף דמוקרטיה. הבחירה של לפיד שלא לעגן בחוק את מעמדה של נבחרת הדירקטורים היא חלק מהמסלול. עוד ב־2013 לפיד ידע שבסיוע מערכת המשפט ועם הזמן תקבל הנבחרת מעמד מחייב יותר מבחינה חוקית. עד כדי כך, שהיום מועמדים מתוכה מאיישים יותר מ־90% מכלל הדירקטורים בחברות הממשלתיות. כך הפך המקום המעורפל משפטית שהותיר לפיד לפלטפורמה נוספת עבור מערכת המשפט להכתיב פרשנות ולחזק את אחיזתה דרך השליטה במינויים.

נבחרת הדירקטורים עומדת בשנים האחרונות במרכזה של רפורמה שמוביל ראש רשות החברות. הרפורמה מצמצמת את מעורבות הציבור במינויים ולא מרחיבה את ספקטרום הבכירים הממונים בחברות הממשלתיות. במקום זה, המעורבות של בעלי הון בחברות הממשלתיות מתחזקת והופכת ישירה יותר. רק לפני פחות משנה מינתה רוזנבוים את רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, לעמוד בראשות הוועדה לרפורמה בחברות הממשלתיות. כיום רוסק־עמינח כבר ממליצה על מינויים מקצועיים. העיקר שלא מדובר בחבר'ה של אמסלם.