המזרחים מודרים גם מהבעלות על הידע

רוחות של מאבק סוחפות בימים אלה את רוב־רובה של השדרה האינטלקטואלית החילונית, והתזמון לא יכול היה להיות טוב יותר. 

בעשור האחרון הביקורת הציבורית על המוסדות האחראים לייצור ולשימור הידע - אוניברסיטאות, מכוני מחקר, מוזיאונים, ספריות, ארכיונים, וכו' - רק הולכת ומתרחבת. הביקורת מימין מתמקדת בעיקר בהומוגניות הפוליטית במוסדות אלה, האמונים על סיפור הנרטיב הלאומי. חלק קטן יותר עוסק בדומיננטיות של הציבור האשכנזי במוקדי הכוח של ממסד הידע. הדרת מזרחים מהבעלות על הידע היתה עקבית במהלך השנים, עד שהיא נדמית כחוק טבע, והמציאות שבה מזרחים נעדרים מעיצוב הנרטיב (גם של עצמם) הפכה נורמלית.

לא רבים מבינים את משמעות השליטה במידע. הספרייה הלאומית, למשל, אחראית על 4 מיליון ספרים, 2.5 מיליון תצלומים, 106,141 עיתונים וכתבי עת, 609,809 כתבי יד, 12,167 מפות ו־120 אלף שעות הקלטה. אלה הרכיבים היסודיים של התרבות היהודית לדורותיה, של כל קהילה ותפוצה, ההיסטוריה של כולנו.

אף שמחצית מהספרייה הלאומית הועברה מהאונ' העברית לבעלות המדינה ב־2008 - מזרחים עדיין נפקדים מניהול הידע. במשך כל שנות פעילות הספרייה, שנוסדה ב־1892, כיהנו בה 18 מנהלים, מתוכם רק אחד מזרחי. גם היום, ב־2023, במועצה, בדירקטוריון ובהנהלה, שיעור המזרחים לא עולה על 15%. המצב באוניברסיטאות דומה. מתוך כלל נשיאי האוניברסיטאות במהלך השנים רק אחד היה מזרחי.

שני אירועים בהיסטוריה של הספרייה הלאומית ממחישים איך האקט הלכאורה טכני של שימור ידע, משמש כלי לשליטה בסיפור ההיסטורי הלאומי. בשנות ה־90 נחשפה פרשה מהשנים הראשונות להקמת המדינה: היעלמות אלפי ספרי תורה נדירים ועתיקים, ופריטים יקרי ערך נוספים של יהודי תימן שעלו לישראל. חלק מהפריטים נמצאו שנים מאוחר יותר בספרייה הלאומית, במוסדות אקדמיים ובספריות. רק אחדות מהמשפחות קיבלו את רכושן בחזרה, משפחות רבות גילו שהרכוש נמכר למרבה במחיר בארץ ובחו"ל. "אוסף אילת", המונה 747 כתבי יד, ובהם עשרות חיבורים בהלכה ובפרשנות המקרא, "שירות תימן" (דיוואן), חיבורים על דקדוק, ואפילו מילונים - אותר ומוצע כיום להחזרה על ידי הספרייה הלאומית למי שיוכיח בעלות.

לאורך מרבית שנותיה סבלה הספרייה הלאומית מגירעון, ואי־סדרים כספיים ומקצועיים אפיינו את פעילותה. החל משנות ה־90 הועלו טענות על סטנדרט השימור והטיפול בנכסי הידע והתרבות, ומבקר המדינה אף דיווח על ליקויים באחסון ובקטלוג. ב־2019 משפחת ששון - שמוצאה בעיראק וניהלה עסקים בלונדון וברחבי אסיה והמזרח הרחוק - הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי, בדרישה שהאוסף שהפקידה לפני כ־20 שנה בבית הספרים הלאומי של האוניברסיטה העברית יוחזר לרשותה. לטענת המשפחה, האוסף שאצרו במשך מאות שנים וכולל יומנים, עיתונים ותעודות בעלי ערך היסטורי, תרבותי ודתי אדיר, סבל מזלזול ומהזנחה והועבר לספרייה הלאומית ללא רשותם. ביהמ"ש דחה את בקשתם.

לפני כשנה פסק בג"ץ בערעור שהאינטרס הציבורי גובר על זה הפרטי, ולכן האוסף יישאר בידי המדינה. על רקע זה, האיומים המפורשים שהשמיעו אנשי תרבות ואקדמיה, שלא ימסרו חומרים ארכיוניים שבידיהם, או שייקחו בחזרה את נכסי המורשת של כולנו בעקבות הרפורמה המשפטית - הם בראש ובראשונה נגד הציבור.

מוסדות אינם גופים נייטרליים. ההרכב האנושי ההומוגני במוסדות הידע הלאומיים הכתיב היררכיה בין הידע המערבי למזרחי, ודחק את קהילות יהודי ארצות ערב ואיראן מהנרטיב היהודי. החומרים שהוזנחו, נמכרו או התכלו משרטטים את הסיפור ההיסטורי שלא סופר, וגזר חורבן תרבותי על קהילות אלה. אולי בגלל זה התמיכה הבלתי מסויגת שמקבל היום ממסד הידע מהשכבה האינטלקטואלית אינה מעידה על שאר רוח, אלא יותר על דקדנס.