למה הפאניקה סביב חוק המזונות מוטעית – והרפורמה האמיתית שישראל צריכה

הסערה הציבורית שפרצה בעקבות התיקון החדש, המאפשר לבתי הדין הרבניים לדון שוב במזונות ילדים במסגרת כריכה, חשפה שוב את התופעה הכמעט אוטומטית שהשתרשה בשיח הישראלי: כל שינוי בתחום דת ומדינה – ובוודאי כשהוא מגיע מהממשלה הנוכחית – מוצג מיד כסימן נוסף ל"מהפכה המשטרית" ולסכנה קיומית על מעמדן של נשים וילדים.

יש רגעים שבהם הדאגה מוצדקת, ויש רגעים שבהם החרדה מתערבבת ברפלקסים פוליטיים ומעמעמת את הדיון הענייני. דווקא כאן, דווקא בנושא הזה, מרבית הטיעונים נגד החוק אינם מדויקים ואף מפספסים את מהות ההסדרה. ובכל זאת – וזה לב העניין – אם כבר נוגעים בתחום, התיקון הרצוי היה צריך להיות בכיוון אחר לחלוטין: לא תיקון שמחזיר סמכות כריכה, אלא רפורמה רחבה הרבה יותר שמתקנת עיוותים עמוקים בהרבה.

ראשית, בניגוד לנרטיב הנפוץ, לא מדובר במהלך מהפכני או בהרחבת סמכויות דרמטית של בתי הדין הרבניים. להפך: זהו ניסיון להשיב את הדין למציאות הפשוטה שהייתה קיימת על פי לשון החוק ופרקטיקה רבת שנים. החוק המקורי אפשר במפורש לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושים. רק בשל פסיקה שנולדה מתוך רצון להגן על נשים וילדים – רצון מוצדק בזמנו, נוכח פערי הפסיקה שהיו – נוצר כלל קטגורי שאסר כריכה לחלוטין. אלא שבפועל המציאות השתנתה: כפי שהראו היטב השופטים הנדל וסולברג, בעשורים האחרונים בתי הדין הרבניים פסקו לא פעם מזונות גבוהים יותר או שווים לאלה שנפסקו בבתי המשפט למשפחה. אין עוד הצדקה להנחה המובנית שבית הדין הוא בהכרח סכנה כלכלית לילד.

חשוב מכך, גם במסגרת הדין הקודם ניתן היה להגן על טובת הילד מבלי לבטל כריכה באופן מוחלט: אפשר היה, ואפשר יהיה גם עכשיו, לבחון האם הכריכה – או העסקה שקדמה לה – שירתה את טובת הילד. אם לא, פתיחת הדיון מחדש תישאר אפשרית. כך הופך הכלל הגורף ("אין כריכה לעולם") לכלל מהותי ("יש כריכה כל עוד טובת הילד נשמרת"). זהו ההיגיון שהחוק החדש משיב.

משום כך, גם הטענה שהחוק פוגע בנשים ובילדים אינה עומדת במבחן המציאות. הנחת הבסיס כי עצם העברת הסמכות לבית הדין תפגע באופן כמעט אוטומטי בצד החלש פשוט אינה נכונה כיום. מנגנון הבדיקה מחדש נשאר, והפקת לקחים מהעבר דווקא הובילה את בתי הדין לפסיקה רחבה יותר מזו שהתקבלה בבתי המשפט במקרים רבים. במובן זה, אין כאן פגיעה – וודאי לא כזו המוצדקת להישען עליה אידאולוגית.

גם טענת "מרוץ הסמכויות" מוצגת לציבור באופן מטעה. המרוץ הממשי, המשמעותי, הדרמטי, איננו על כריכת מזונות אלא על הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. כאן מתנהל הקרב האמיתי על הבחירה בערכאה – קרב שקיים גם ללא התיקון. מי שמגיש ראשון הוא שקובע את הזירה, ותיקון החוק לא משנה עובדה זו כהוא זה. הרעיון שמדובר ביצירת מרוץ חדש פשוט אינו מדויק.

מעבר לכך, יש הגיון רב בכך שאותה ערכאה הדנה בהחזקת ילדים ובזמני השהות תדון גם במזונות הילדים. הפיצול שנכפה בפסיקה, כפי שהדגישה השופטת דפנה ברק-ארז בבע"מ 919/15, יצר בלבול, פסקי דין סותרים ועיכובים שפגעו לא אחת בילדים עצמם. החזרת הדיון לערכאה אחת מבטלת את הכאוס המלאכותי הזה.

כלומר: החוק החדש אינו חלק מהמהפכה המשטרית, אינו מהלך אנטי-דמוקרטי ואינו מתקפה על נשים. הוא לכל היותר תיקון טכני שהחזיר את הדין למקומו ומנע פיצול שנולד מהפסיקה, לא מהחוק. אבל זה בדיוק המקום שבו ראוי לחדד את הנקודה: העובדה שהביקורת על החוק הספציפי הזה אינה מוצדקת אינה אומרת שהמצב הקיים ראוי או שהחוק החדש מתקן את מה שבאמת זקוק לתיקון. להיפך – דווקא מפני שהחוק אינו דרמטי, הוא מחמיץ הזדמנות לבצע שינוי עמוק הרבה יותר.

העיוות המשמעותי באמת אינו אם יש כריכה או אין כריכה, אלא העובדה שחלקים עצומים מדיני המשפחה בישראל מנוהלים בערכאה שבה נשים אינן יכולות להיות דיינות. עצם החובה להתדיין בפני בית דין שכל שופטיו גברים היא עוול יסודי, לא סימבולי בלבד, אלא משפטי ממש. קשה להגן על מבנה שבו נשים נאלצות להופיע בפני ערכאה שאינה יכולה לשקף את קולן או את חוויותיהן באופן מלא.

לא פחות בעייתי הוא שמזונות ילדים בישראל עדיין מושתתים על דין דתי במקום על אמות מידה אזרחיות אחידות ושוויוניות. כמי שייעץ בזמנו למשרד המשפטים בבניית הצעה למעבר למודל אזרחי, אני יכול להעיד עד כמה ברורה ומוסכמת המסקנה המקצועית: מזונות ילדים אינם נושא דתי; הם עניין של רווחת הילד, חלוקת נטל הורית ויכולת כלכלית.

נוסף על כך, הדין הדתי קובע חובת מזונות מוגברת על גברים גם כאשר מדובר במשפחות שבהן הרמה הכלכלית של בני הזוג שווה או אפילו כאלה שבהן הנשים הן המפרנסות, ובכך נפגע עקרון השוויון.

הוסיפו לכך את העובדה שבתי הדין הרבניים אינם כפופים לתקדים מחייב, עובדה היוצרת חוסר אחידות ממשי ובלבול נרחב. רפורמה אמיתית תדרוש או החלת כללי אחידות גם על בתי הדין, או לחלופין הגבלת סמכויותיהם למצבים שבהם הצדדים מסכימים מדעת ובהליך שבוחן וולונטריות אמיתית. לצד כל זה, נדרש תיקון החסר הבולט ביותר במערכת דת ומדינה הישראלית: מסלול נישואים אזרחיים שייתן מענה למי שאינם רוצים להתדיין או להינשא דרך מערכת דתית.

לכן, חשוב לשים את הדברים בפרופורציות: החוק האחרון אינו מפלצת חוקתית, אינו פגיעה בילדים ואינו קריסה מוסדית. אבל הוא גם אינו התיקון שישראל באמת זקוקה לו. אם כבר שינוי – הוא צריך להיות הפוך. לא הרחבה של בתי הדין, אלא רפורמה כוללת שממקדת את סמכותם בהסכמה בלבד, מעבירה סוגיות מזונות לדין אזרחי, מאפשרת נישואים אזרחיים ומכנסת מחדש את מערכת דיני המשפחה לכדי מסגרת שוויונית, אחידה והוגנת. כדי שזה יקרה, עלינו לחדול מצעקות "מהפכה!" בכל פעם שמתגלגל תיקון נקודתי, ולהתחיל לדרוש דווקא את הרפורמות העמוקות שהמדינה באמת זקוקה להן. במילים אחרות, על הציבור הישראלי לקחת אחריות על התיקון הנדרש בענייני דת ומדינה ובהם דיני המשפחה, ולא להותיר להסתמך על בתי המשפט שיעשו עבורו עבודה חלקית.

---

פרופ' שחר ליפשיץ הוא מומחה לדיני משפחה באוניברסיטת בר אילן ויועץ בכיר למחלקת לקוחות פרטיים והעברות הון בין דוריות בפירמת פישר (FBC). הוא שימש כיועץ מיוחד למשרד המשפטים בעת שגובשה הצעת חוק אחריות כלכלית של הורים לילדיהם.