בשנות ה־50 וה־60 רווח בישראל הביטוי "דע את האויב". הביטוי נשען על היגיון בריא, שלפיו יש לחדד את קו הגבול בינינו לבין חורשי רעתנו. מאז רק הידרדרנו. בשנים האחרונות אנו מוצפים בכתבות עיתונאיות שהסאב־טקסט שלהן הוא: "גלה סימפתיה לאויב". בהתאם, לעזתי הטיפוסי פנים וזהות; אישה וילדים לפרנס; הוא סובל, ובכלל הוא בן־אדם. ברור. ואם כולנו בני־אדם, הרי ההרמוניה מופרת רק בגלל "קיצונים משני הצדדים".
הביטוי האחרון, שנעשה אופנתי בשנות האלפיים, מבטא אף הוא הידרדרות. הוא מצפין את הרעיון: "הקיצונים אשמים, ואל תשגע אותי עם השאלה הציונית הנושנה - מי צודק ומי לא; ולמי זכויות על כברת הארץ הזו". ההיגיון הזה, שפוטר את צרכני התקשורת מעיון היסטורי, נתמך על ידי מונח חדש: "אלימות", שבא לעולם כדי לשחרר אותנו מהמונח ה"ארכאי" - פרעות. בעצם, עיתונאים המשתמשים במונח "אלימות" מייחסים אותה לפתולוגיה, סטייה חברתית. מכאן, יש לטפל באלימות בשיטות המקובלות מתחום העבודה הסוציאלית והקרימינולוגיה: שיחות שכנוע, פירוק, שחרור וסעד כלכלי, תוך נטרול העוקץ ההיסטורי־תרבותי, הדתי והלאומי של שני הצדדים.
תופעה חדשה נוספת שצצה מאז שנות האלפיים היא הנטייה של מתווכי הידע להבחין בין "קיצונים" ל"מתונים". עיתונאים המקפידים על הבחנה זו אינם עושים זאת רק מתוך רצון תמים לעשות סדר עבור צרכני התקשורת, אלא גם ובעיקר ממניע אידיאולוגי־פוליטי: בעצם, הם מבקשים להטמיע בתודעה הקולקטיבית את הרעיון שלפיו הפלשתינים אינם עשויים מקשה אחת, יש בהם מתונים (פת"ח) וקיצונים (חמאס); כדאי אפוא למהר לעשות עסקים עם פת"ח, דהיינו פשרה טריטוריאלית, פן יבוא חמאס.
ביטוי ברור נוסף לניסיון השיטתי לאלחש את החוסן הלאומי נמצא בתופעה המעניינת, שלפיה ב־30 השנים האחרונות נעלם מנוף העיתונות המושג "ניצחון צבאי". לאסוננו, רבים ממתווכי הידע נטועים בעולם שבו אתוס הניצחון הוא נחלת העבר; על כן הם ממירים אותו ב"תמונת ניצחון" (כמה עלוב), או בהפסקת אש. אם אין הכרעה או הפסקת אש, יש ללכת על "התנתקות" - מונח שהומצא ע"י יועצי התדמית של שרון, בשאיפה לקדם מהלך גירוש יהודים. הרעיון שהוצפן במונח זה הוא לראות ביהודים המתפנים באופן וולונטרי מהטריטוריה שנכבשה ע"י צה"ל, מעשה חכם. על הדרך, כך השאיפה הכמוסה של מעצבי התודעה, להיפרד מהטריטוריה כמרכיב בזהות הלאומית־יהודית.
התקשורת ייחדה את הביטוי המרנין "התנתקות" לגירוש יהודים מביתם, ואילו לפליטים ולמסתננים שהוחזרו לארצות מוצאם יוחד הביטוי הקשה "גירוש". מה קורה כאשר ה"התנתקות" לא משיגה את היעד המוצהר? כאן תבוא לעזרתנו "כיפת ברזל". עיתונאים רבים משליכים יהבם על הטכנולוגיה הזו. אבל "כיפת ברזל" אינה אלא פתרון טקטי לכשל אסטרטגי חמור ביותר, שאליו הם, העיתונאים, ובעיקר הבכירים שבהם, הובילו וגררו את כולנו. כמו חכמי חלם, הם כרו לעצמם־לכולנו בור עמוק (עודדו מהיציע את מהלך ההתנתקות) ולאחר שנפלו בו חללים, הציבו בו בית חולים בדמות "כיפת ברזל".
נכון, התקשורת אינה פועלת בחלל ריק. גם לשלטון, לאקדמיה ולתרבות יש יכולות, ובכל זאת, לתקשורת משקל סגולי: היא מעצבת, משכתבת, מוחקת, מסרסת ומנחילה דימויים, מושגים ומשמעויות. מה אפוא תרומתה?
חוקרי תקשורת נוהגים לשפוט את המדיה בהתאם ליכולת של ערוצי תקשורת מסוימים להסביר את המציאות בשתי רמות: "איך זה קורה?" (שאלה שהמענה לה פשוט יחסית), ו"למה זה קורה?" (שאלה שהמענה לה מורכב ומופשט). תקשורת המצליחה להביא את הציבור להבין לא רק איך זה קרה, אלא גם מדוע זה קרה, תיחשב איכותית. בתרגום למציאות הישראלית: כולנו יודעים איך נוצרת הסלמה בעזה; אנו פחות מבינים לעומק מדוע זה קורה. מי שרוצים לדעת מדוע אנחנו נגררים פעם אחר פעם לסבבי לחימה שוב ושוב, עם מעט מאוד אמונה בצדקתנו ובכוחנו, ונטולי מוטיבציה להכריע - שידפדפו במילון התקשורת למונחי סכסוך. התשובה מתחילה בבחירת המילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו