קיר הברזל: מז'בוטינסקי עד אחוז החסימה

לו זכינו, אחוז החסימה הגבוה הנהוג כיום, 3.25% שהם ארבעה מנדטים, כלל לא היה בא לעולם. אולם מאז שהגיע, הביא פעמיים לשיאים חדשים של בזבוז קולות ולעיוות חסר תוחלת של השיטה היחסית שבמרכזה אמורה הכנסת לבטא בקירוב את ההתפלגות של העדפות הבוחרים.

ככל שהבחירות מתקרבות, כך מתרבים הדיווחים על התארגנויות פוליטיות חדשות ועל דמויות חדשות שבכוונתן להצטרף לפוליטיקה.

גילוי נאות: הייתי עד והשתתפתי בכמה פגישות שבהן נטלו חלק כמה מן הדמויות שכרגע מוזכרות בהקשר זה בדיווחים התקשורתיים. רוב ההתארגנויות מצטופפות תחת המטרייה של חלופה ימנית חדשה. אכן יש צורך בהתארגנות חדשה שתהיה חלופה עבור כל המזדהים עם המחנה הלאומי ועמדותיו, אך מתקשים מסיבות שונות להצביע עבור אחת מהמפלגות הקיימות.

אולם זה מחייב זהירות רבה, וכדאי לזכור בהקשר זה כמה נתוני יסוד. בבחירות הקודמות, פנקס הבוחרים כלל 6.8 מיליון מצביעים בקירוב. לפחות כחצי מיליון מצביעים חדשים הצטרפו, ופנקס הבוחרים יחצה לראשונה את קו ה־7 מיליון ויעמוד על כ־7.3 וסביר שעל יותר מזה. עוד נניח, לצורך הדיון, ששיעורי ההצבעה יעמדו על 70%. מדובר על כ־5.1 מיליון מצביעים בפועל. מובן שכל שינוי בשיעורי ההצבעה יגדיל או יפחית מספר זה בהתאמה.

במקרה כזה יעמוד אחוז החסימה (3.25%) על מעט יותר מ־165 אלף קולות. בבחירות הקודמות אחוז החסימה היה פחות מ־155 אלף. אחוז החסימה הגבוה היה הגורם המרכזי באובדן קולות עצום וחסר תקדים בשתי מערכות בחירות בעשור האחרון. חשוב להזכיר שקולות שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה יוצאות מכל חישוב, כולל פגיעה בהסכמי עודפים שנחתמו עם מפלגות אלו.

בבחירות האחרונות נזרקו לפח כ־420 אלף קולות בקירוב, 8.7% מכלל המצביעים. רובם המכריע היו של מפלגות שמאל, מה שהביא ל־64 מנדטים לקואליציה. ללא אובדן קולות זה, היתה הקואליציה משיגה רק 62 מנדטים. בבחירות 2019 כ־366 אלף קולות, שהם 8.5% מכלל הקולות, אבדו, הפעם רובם המכריע לימין. כך נוצר התיקו שהביא למערכות בחירות חוזרות ונשנות.

מדובר בשיאים חסרי תקדים. מעולם לא קרה בעבר שהיקף כה גדול של קולות, יותר מ־%8, ייזרק לפח האשפה. חשובה מכך היא העובדה שהתקוות הגדולות ביותר שנתלו באחוז החסימה - צמצום מספר המפלגות הקטנות ובעקבות כך הגדלת היציבות - התבררו כאשליה. אחוז החסימה השיג את ההפך הגמור: תקופת חוסר היציבות הגדולה ביותר בישראל התרחשה במקביל לאחוז החסימה הגבוה. התברר שחוסר היציבות נובע ממפלגות בינוניות ולאו דווקא מסיעות קטנטנות, אפילו יהיו סיעות יחיד.

עתה הולך וגובר החשש שמגוון ההתארגנויות בימין - ולא מדובר רק בשתיים או בשלוש כאלו - אם יתעקשו על ריצה נפרדת בבחירות, יביאו על המחנה הלאומי את תסריט 2019 שבו היה רוב קולות ברור לימין, אלא שהוא התנפץ על קיר אחוז החסימה. ב־2019 זה הביא "רק" לתיקו בין הגושים ולחוסר יציבות מתמשך. תסריט גרוע יותר אירע בשנת 1992. אמנם מספר הקולות שאבדו היה נמוך בהרבה, אבל רובם ככולם היו של הימין. במקום תיקו אפשרי, נוצר גוש חוסם לשמאל שאפשר את ממשלת אוסלו.

ייאמר מייד שיש חשיבות רבה להתארגנויות פוליטיות חדשות שיהוו חלופה נוספת למצביעי הימין. במישור הכללי יותר, חשוב גם שכוחות חדשים ייכנסו לפוליטיקה, תהליך שכרגע אחוז החסימה הגבוה והמיותר מפריע לו ומאלץ שחקנים ליצור צירופים מלאכותיים.

לשחקנים הרבים המתחממים על הקו של המחנה הלאומי כדי להיכנס למשחק יש מכנה משותף: הם מאמינים שביכולתם לתרום ליישום ולחיזוק של קיר הברזל של ז'בוטינסקי. קיר הברזל של אחוז החסימה מחייב אותם לאחריות.