משך שנים נהגו חוקרי משטרים טוטליטריים להתמקד בדיכוי, בפולחן האישיות, במנגנוני התעמולה ובשליטת המדינה על חיי האזרחים. אולם במאה ה־21 מתבלט מאפיין נוסף, מרכזי לא פחות: הצביעות.
לא עוד רק כפייה גלויה של אידיאולוגיה, אלא פער עצום בין הערכים שהמשטר מטיף להם לבין המציאות שהוא עצמו יוצר. איראן ורוסיה מספקות דוגמאות מובהקות לכך, במיוחד כשהן מעורבות במלחמות.
המשטר האסלאמיסטי של איראן מציג את עצמו כמבצר של צדק, מוסר והתנגדות לדיכוי. מנהיגיו מרבים לגנות את המערב ואת ישראל על אפליה ודיכוי כביכול. אולם באותה שעה ממש המשטר האיראני מדכא באלימות את אזרחיו שלו. נשים נעצרות בגלל הפרת קוד הלבוש, עיתונאים מושלכים לכלא, מתנגדי משטר נרדפים, ומיעוטים אתניים ודתיים סובלים מאפליה אכזרית וממוסדת. המשטר מדבר בשם "רצון העם", אך מפחד פחד מוות מבחירות חופשיות; הוא מטיף לחירות לאומית, אך שולל חירות בסיסית ממיליוני איראנים וממיליוני אזרחים של מדינות נוספות, שמשטר האייתוללות לקח עליהן חסות בכוח הזרוע.
ראשי המשטר מתחרים ביניהם מי יצליף חזק יותר בארה"ב, או כדבריהם ב"שטן גדול". אבל היכן מתגוררים, נהנים ובונים קריירה בניהם? רבים מהם נהרו לארה"ב, פשוטו כמשמעו. פאטמה ארדשיר־לארי'גאני, בתו של יו"ר הפרלמנט עלי לאריג'אני; לילה חתאמי, בתו של הנשיא חתאמי; מהדי זריף, בנו של שר החוץ ג'וואד זריף; איסא האשמי, בנה של סגנית הנשיא ודוברת משמרות המהפכה מסעומה אבטכאר; ועוד עשרות "נערי הזהב" החליפו ברצון את החלום האסלאמי בחלום אמריקני.
גם אלה מצאצאי הצמרת האיראנית שנשארו באיראן מנהלים אורח חיים שרחוק מן הסטנדרט האסלאמי הנוקשה כרחוק מזרח ממערב. כך בדיוק נוהגים גם ילדיהם של בני השכבה השלטת ברוסיה. בשתי הדיקטטורות איש מהנסיכים האלה לא הולך להילחם בחזית. במקום מדי חאקי כל "הבנים של" מעדיפים חיי פאר ומנעמים ממינים שונים, שמגיעים אליהם היישר מן המערב השנוא.
הצביעות אינה רק תופעת לוואי של המשטרים הטוטליטריים – היא חלק בלתי נפרד ממנגנון שלטונם. ההנהגות באיראן וברוסיה דורשות מאזרחים צניעות והקרבה, בעוד שבכירים בהן שודדים את משאבי הטבע ונהנים מהטבות כלכליות נרחבות ומאורח חיים שאין לו קשר לאידיאלים מזויפים שנכפים על פשוטי העם.
הקרמלין מציג עצמו כמגן הריבונות הלאומית שנלחם נגד התערבות מדינות אחרות בעניינים פנימיים, אך הוא עצמו לא בוחל באמצעים כדי לכפות את רצונו על מדינות אחרות ואף לכבוש אותן. בעודה מדברת על מלחמה בטרור, רוסיה ממשיכה לחבק שלל ארגוני טרור, החל מאש"ף, חמאס והג'יהאד האסלאמי וכלה בטאליבן. היא מאשימה אחרים בהפצת מידע כוזב ובניהול מלחמות תודעה, בעוד שמנגנוני התעמולה שלה הפכו לאחד ממפעלי הדיסאינפורמציה הגדולים בעולם.
משטרים טוטליטריים מבינים שכיום קשה יותר להצדיק דיכוי גלוי. לכן הם עוטפים אותו בשפת פייק של זכויות, מוסר וריבונות. הצביעות הפכה עבורם לא רק לכלי תעמולתי, אלא לשיטת ממשל. דווקא משום כך חשיפת הפער בין המילים למעשים חיונית להבנת האופן שבו משטרים אלה פועלים ולמאבק נגדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו