בימים כתיקונם, כשמפציעים ימי אב ואוגוסט, ובמהדורות החדשות מתחילים הדיווחים על המחלוקות בין ארגון המורים למשרד החינוך על השכר וההסכמים הקיבוציים והתיקונים להסכמים הקיבוציים - אני נתקע ברוגז. במיוחד אני כועס כשמפציעה השאלה החצופה "האם תיפתח או לא תיפתח שנת הלימודים הבאה?".
פעם, כשדווח שיו"ר אחד הארגונים הודיע כי בתום המו"מ המוצלח הוא כבר יכול "להכריז על פתיחת שנת הלימודים כסדרה", דימיתי את זה כאן לסיפור נושן של אבי שיחיה, על טיפוס אחד בעיר הולדתו ששמו היה "מוישה סע".
הוא היה עומד בתחנת האוטובוסים הראשונה, וכל אוטובוס שהיה עומד לצאת לנסיעה, הוא היה מתייצב מולו ומסמן לו בידו ואף מכריז בקול: "סע!".
עם הזמן התרגלו הנהגים לנוכחותו ולתפקיד שנטל לעצמו והיו ממתינים לנפנוף ולהכרזה, ורק אז היו יוצאים לדרכם. זה מה שקרה למערכת החינוך. היא לא באמת נזקקת להכרזה על פתיחת שנת הלימודים.
שנת הלימודים פשוט מתחילה כשהתאריך שלה מגיע. אבל עם השנים היא פשוט התרגלה לכך שחלק בלתי נפרד מהליך פתיחת שנת הלימודים הוא קבלת האישור מאת בעלי הבית. ללא ההכרזה "סע" - היא לא זזה.
אך השנה, מששמעתי בחדשות על הקונפליקט בין ארגון המורים למערכת החינוך, ועל השאלה אם תיפתח או לא תיפתח - נעשה לי טוב ונוח ובטוח.
כבר חודשים ארוכים שאני, אופטימיסט שכמותי, מחפש באובססיה סימני חיים שגרתיים ונורמליים בתוך המציאות הכאוטית שאופפת אותנו. לפני שבוע זה קרה לי בעיצומה של הפגנת המונים בירושלים. נתקענו בכניסה הדרומית לעיר בהמון שעשה את דרכו החוצה בחזרה מהפגנת ענק ונלכדנו במכונית כשעה וחצי. בשלב מסוים היה משהו לא הגיוני בזרימה המטפטפת של התנועה, ואז שמנו לב שעיקרו של הפקק נגרם בגלל עבודות בכביש שבוצעו בשכונת ניות ובכלל לא כתוצאה מהפגנה. זה היה עבורי רגע גאולי קטן גם כי הוא שטף אותי בזרם חרטה וחיבה למפגינים שלחינם האשמתי אותם, וגם כי הוא היווה הבלחה של יסוד חיים שגרתי ונורמלי בתוך הכאוס. הנה, עוד סוללים כבישים. הנה, הכבישים חסומים בגלל טרקטור ולא בגלל זמבורה.
אבל האמת שרק בניין ונטיעה ועומס תנועה זה עדיין לא מספיק. כדי שנהיה בטוחים שהחיים אכן נמשכים ושום מוסדי ארץ לא יימוטו ועולם כמנהגו נוהג - צריך גם ובעיקר את המריבות הרגילות, כאלה שאינן חלק מהחבילה הכללית של הבלאגן הנוכחי.
כאלה שבעצם קיומן והדיווח עליהן הן מנציחות את סיבובו של הגלגל, את קיומה של שגרת החיים המבורכת. ומי לנו יסוד שגרתי יותר ממלחמות המורים עם משרד החינוך ומשרד האוצר? ברי לי שאם לא היתה שוב כותרת שקשורה במחלוקת כספית של המורים במשרד החינוך לקראת שנת הלימודים הבאה - הייתי חרד באמת. כי אז זה היה אומר שבאמת העולם חורג ממסלולו ומשהו בסיסי, פנימי, אינו מתפקד עוד.
על כך תודה וברכה. ניחמתונו, חברי ארגון המורים. ניחמתונו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו