בעוד יומיים, בליל תשעה באב, אלך כדרכי להשתתף באחד ממפגשי "הלילה לא לומדים תורה".
השנה זה יקרה בחדרה. אחלוק את הבמה עם עליזה לביא, גיל קופטש, הרב אבי נוביס דויטש ועו"ד גלעד שר. הנה, עשיתי גם פרסומת. בואו בהמוניכם.
לדעתי, לא הפסדתי השתתפות באירוע כזה מיום שהחלו התכנסויות ההידברות האלה במסגרותיהן השונות. בדרך כלל אני מתפרנס מהופעותיי הפומביות, אבל לאירוע הזה אני הולך קבוע ללא תשלום (מבחינתי, אגב, זוהי משמעותו העמוקה של הביטוי "אהבת חינם").
פעם שאלתי את עצמי: לולא הייתי מיושבי הבמה - האם גם הייתי הולך, כדי לשבת בקהל? התשובה הברורה שלי היום היא: כן. להפגנות איני נוהג ללכת, וגם לא ממליץ לאיש ללכת. עניין של טעם. למקומות כאלה, שבהם יש הזדמנות לפגוש אנשים מהצד השני ולהידבר - מצווה ללכת. מצווה גדולה.
עשיתי עם עצמי לאחרונה בדיקה, שבעקבותיה הגעתי למסקנה ברורה: מה יותר מפריע לי ומעצבן אותי ומעכיר את רוחי, גלישה בפיד של אנשים מהצד שלי, המביעים ומהדהדים את דעתי ואת עמדתי או גלישה בפיד הנגדי, של אנשים המביעים את הדעה הנגדית, המכעיסה ומקוממת אותי? שאלו את עצמכם את השאלה הזו ותגיעו לתשובה ברורה: גלישה בפיד שלי מעצבנת יותר. המפגש עם דעותיי, בייחוד כשהן מנוסחות היטב ובצורה פולמוסית, גורם לי להרבה יותר רוגז מאשר מפגש עם דעות שכנגד, מעצבנות ככל שתהיינה.
זה קשור, כנראה, גם למצב העדרי המתואר היטב בספרו המפורסם של פרויד "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (שאגב, באופן תמוה, כמעט אין שום אזכור שלו בדיונים על התקופה והפגנותיה, אף שהוא ממש כאילו נכתב עליה). מצבו של היחיד משתנה פלאים כאשר הוא חלק מקבוצה.
"הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים, בין שאינם דומים, וכך גם העיסוקים, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כאילו נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו" (לה בון, מתוך הנ"ל), וכן הלאה, הבחנות רבות ומדויקות, שאת כל אחת מהן ניתן לפגוש ברחוב בימים אלה ממש.
והנה, וגם על כך יכולים להעיד כמעט כל אחת ואחד, כל מפגש עם אנשים מהצד השני - מרגיע. גורם לתוצאות טובות. יוצר אופטימיות. עיקר המרמור והזעם נולד מול הטלוויזיה - לא משנה איזה ערוץ - והטוויטר.
כשאדם קרוב אצל עצמו וקבוצתו, הצד השני רחוק. אני נוכח בכך שלוש פעמים בשבוע, כאשר אני נפגש בקהל מגוון, וזה נוסך בי אופטימיות אדירה. יש גם ויכוחים, כמובן, מיותרים וחוזרים על עצמם, אבל השורה התחתונה היא אופטימיות.
ועל כן - בכלל לא משנה על מה תדברו במפגשי ליל תשעה באב. על אהבת חינם, על שנאת חינם, על חורבן ועל תקומה, על שמחה ועל רוטמן, ואפילו על מזג האוויר ועל לאן נוסעים בחופש. העיקר שתהיו ביחד. אנשים מצדדים שונים שרוצים לפגוש אנשים מצדדים שונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו