קורונה, שביתות, הפגנות, מחלות ושאר מרעין בישין היו מנת חלקם של הורי ישראל בשנת הלימודים החולפת. שנה שכל שבוע שעבר בה בשלום גרם לאלפי ישראלים חילונים לברך "הגומל". מי זוכר שבשנתיים שלפני כן ילדים ניהלו ימי לימודים שלמים מתחת לשמיכה, ושיפה בן דויד ניצלה כל הזדמנות להשאיר את הילדים בבית?
הכל עבר כמו לא היה, וההורים, שגם כך ליקקו את פצעי הקורונה, מצאו עצמם מול אתגרים חדשים נוסף על אלו שהצמיחה להם המגיפה.
ההודעה על הגשר הצפוי בחגים בין יום הכיפורים לסוכות, לצד האיום הקבוע של ארגוני המורים להשבית את שנת הלימודים עם פתיחתה, מבהירים לנו שמסוף השבוע הזה הילדים שלנו ככל הנראה לא יראו את בית הספר עד לאמצע אוקטובר, ושאם יראו - אז לימים חלקיים בתוך שבועות ארוכים של חגים. חופש גדול שנמשך ונמשך.
פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. אירוע שהפך להיות נדיר // צילום ארכיון: משה בן שמחון, יניב זוהר
שלושה וחצי חודשים, בתוך כמה שנים שבהן הילדים והנוער הישראלים איבדו כל יציבות, הם אתגר בלתי אפשרי למערכת שגם כך נלחמת על אנשי החינוך והיועצים שבה.
כן, לכאורה זה נראה כמו עוד הישג מכובד עבור לוחמי הזכויות מארגון המורים, ומי לא רוצה שהמורים של הילדים שלו יקבלו את התנאים הטובים ביותר; אבל כשמסתכלים על זה מלמעלה מגלים שבשנה קלנדרית אחת, לישראלים יש את המספר הקטן ביותר של ימי החפיפה בחופשים בין המבוגרים לילדיהם מבין המדינות המובילות של אירופה. אנחנו מפסידים ימי עבודה על ימין ועל שמאל, אנחנו נעים בין חג לחג ומקוששים ימי עבודה.
ולא רק חשבון הבנק שלנו הוא זה שנדפק, אלא גם כל המשק הישראלי. כי בסופו של דבר, הורה אחד צריך להישאר בבית גם אם סבא וסבתא מגויסים ככוח עזר להילחם בשוחות גני השעשועים והחיתולים, בשעה שההורים מנסים להציל את מה שנשאר מהקריירה שלהם.
המגזר ההורי מוצא עצמו מחדש עם שאלות מהותיות על תעסוקה, הגשמה עצמית והורות עמוסה בייסורי מצפון. אנחנו מביטים בילדינו, במורים ובמורות שלהם, ואז בלילה לפני השינה גם מסתכלים במראה. המכשולים הבלתי נגמרים שעימם אנחנו מתמודדים מעלים שוב את שאלת המקום הזה. כן, אולי לא בנושאים הרי־גורל כמו דמוקרטיה ויישוב האדמה, אלא "בסך הכל" בנושא החינוך.
האם אנחנו באמת נותנים לילדים שלנו את הטוב ביותר? האם הפחד שהמורה האהוב לא ימשיך בשנה הבאה כי גם הוא יישבר ייפסק מתישהו? מה אומרים למנהלת שמודיעה שאין תקציב לעוד סייעת אף שברור שצריך, ושהמורה למתמטיקה יהיה גם המורה לאנגלית? לצערנו, בליבנו אנחנו יודעים את התשובות.
יש ילדים במערכת החינוך הישראלית שלא מקבלים את הטוב שהם אמורים לקבל בשנים החשובות לחייהם. כן, אני יודע, כתבו דברים דומים כשאני הייתי ילד. אז מה? חברה אמורה לצעוד קדימה, ולא להישאר במקומה. בעוד במאבקים על זהותה של המדינה קל לנו לסמן את הרעים והטובים, את המחנה שלנו מול המחנה שלהם - הרי בכל הקשור לחינוך, אין טובים ואין רעים.
גם עסקנים בלתי נגמרים כמו רן ארז זוכים לגיבוי מהציבור שהולך אחריו, גם הילד הכי בעייתי בכיתה הוא בסופו של דבר ילד, וגם ההורים הבלתי נסבלים לעיתים - בסופו של דבר הם הורים.
והכי גרוע הוא שהמאבק הזה תמיד נותן תחושה שכל מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו הוא לא נכון: כן יש מפסידים בסיפור הזה, כן יש מי שמשלם מחיר כבד, כן יש מי שאנחנו לא מצליחים לעמוד בהבטחתנו אליהם. בכל סיומה של שנת לימודים מחדש.
אבל למי יש אומץ להביט בעיני ילדיו, ולהגיד להם שאלה הם שאנחנו מפירים להם את ההבטחות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו