האמת הקשה: התרגלנו להירצח

בשבוע שעבר נרצחו בידי מחבלים אלישע אנטמן, הראל מסעוד, נחמן מורדוף ועופר פיירמן בתחנת הדלק בסמוך ליישוב עלי. שלושה שבועות לפני כן נרצח מאיר תמרי, תושב היישוב חרמש שבשומרון. חמשת הנרצחים מצטרפים ל־29 נרצחי הטרור מתחילת שנת 2023.

שגרת הפיגועים שאליה נולדים ושאיתה גדלים אזרחי מדינת ישראל, על גווניה השונים, הפכה את רף הזעזוע והבנת המשמעויות השונות של פיגועי טרור שמתבצעים - לסף גבוה מאוד. אם נודה באמת, פיגוע שמתבצע מצליח להחזיק את הקשב הרגשי והנפשי שלנו ליום אחד, ובמקרים מיוחדים וחריגים - ליומיים.

נכון, לא מדובר בעליית מחירי הקוטג', וגם לא ביוקר הדיור, ואפילו לא ברפורמה המשפטית. ובכל זאת - גברים, נשים וטף נרצחים בכל שני וחמישי רק משום שהם יהודים, וחוץ מכמה פעולות מחאה - הארץ דוממת.

האמת הכואבת היא שהתרגלנו להירצח. התרגלנו לעובדה שיום־יום קמים אנשים בבוקר וחושבים ומתכננים איך לבצע את רצח היהודים הבא. אם התעניינתם - הגיל, ההשתייכות הפוליטית והעמדה בעד או נגד הרפורמה המשפטית לא מאוד מעניינים את המרצחים בבחירת נשואי הפיגועים.

הנקודה המטרידה והמסוכנת באמת היא שלא רק אזרחי ישראל התרגלו - אלא גם בעלי התפקידים שבה. מוכרים לכולנו הציוצים וההצהרות של ראש הממשלה והשרים לאחר הפיגועים השונים: "תנחומים, כוחות הביטחון יסגרו חשבון עם המחבלים", וכו'.

בכל פעם שאני קורא או צופה באותן התגובות הממוחזרות, אני שואל את עצמי - בשביל מה בדיוק צריך את זה? צבא הגנה לישראל וכוחות הביטחון פועלים בימים ובלילות על מנת למנוע את הניסיונות לבצע פיגועים, וכדי לתפוס את המרצחים שכבר הצליחו לצערנו לבצע פגיעה כזו. במה בדיוק הועילה התגובה הרפה לפעולה שתתבצע ממילא, וללא קשר לדמות שתאייש את תפקיד המצהיר?

אולי הממשלה וחבריה מסתפקים בתגובות המובנות מאליהן לפיגועים השונים, בשל העובדה שאנחנו לא מתעקשים לקבל מהם הסברים קצת יותר מפורטים - מדוע מדינת ישראל ממשיכה לתחזק קשרים חמים עם הרשות הפלשתינית, שראשיה מסיתים, מממנים ומעודדים רצח יהודים? מדוע לא מתבצעות פעולות מייצרות הרתעה נגד משפחות מחבלים? מדוע לא מועבר חוק שימנע חנינה או קיצור עונש של רוצחי יהודים (ראו מקרה משה תמם הי"ד)? מדוע תנאי הכליאה של מחבלים במדינת ישראל הם מעל למתחייב בדין הבינלאומי?

דוקטרינת הפעולה של מדינת ישראל מתייחסת לפיגועי הטרור באופן דיכוטומי - הפרדה מוחלטת בין פיגועים שבהם נרצח מספר "קטן" של אנשים, לבין פיגועים שבהם מספר הנרצחים גדול. כך גלשו והשתלטו על חיינו המושגים "מפגע בודד" ו"מדיניות הכלה", וכך התרגלנו למציאות שבה באופן תדיר וקבוע נרצחים כאן עוד ועוד יהודים.

עניין שיעבור בשתיקה

את הדרך שבה מדינת ישראל חושבת ובעקבות כך פועלת היטיבו מבקשי רעתה להבין. אם רק על מחבלים מתאבדים ועל ירי טילים תצא המדינה לפעולה רחבה - כשמדובר במחבל שרוצח יהודי יחיד או כמה, העניין יעבור בשתיקה. וכך, בשיטה של נרצח ועוד נרצח, מוטלות גופותינו הרבות.

אנחנו לא רק לא משכימים להרוג את הקמים עלינו להורגנו, בגלל סירובנו העקבי להכיר בכך שריבוי מפגעים בודדים מעיד על הכלל ודורש פעולות אחרות מצידנו - אלא פשוט השלמנו והתרגלנו למצב.

אמנם קשה מאוד להתנתק מההרגלים שקנינו ב־2,000 שנות הגלות, אבל הגיע הזמן לומר די, לצאת לרחובות, לחסום כבישים (לגיטימי למדי בימים אלה) ולהבהיר למנהיגים שהפסקנו, ושיפסיקו גם הם, להתרגל לעובדה שרוצחים בנו. אין ולא תהיה מחאה מוצדקת מזו.

עו"ד אליחי בן ישי הוא אחיה של רותי פוגל ז"ל, שנרצחה עם בעלה ועם שלושה מילדיה בביתה שבאיתמר במארס 2011