הגיע הזמן להנדס את יהודה ושומרון

בלב משבר דיור ותשתיות, בסמוך לאזורי הביקוש, נותר אזור שלם ללא תכנון מקצועי ואסטרטגי • אם חשבתם שבישראל התכנון הוא ריכוזי, חכו שתשמעו מה קורה ביו"ש

חומש. אין תכנון. צילום: אי.אף.פי

בעולם התכנון העירוני גבולות תוכנית מסומנים תמיד בקו כחול. זהו הסימבול המקובל למושג הברור של גבולות העבודה שלנו. אבל גם הקו הכחול הוא רק הגבול של התוכנית, לא של הראייה התכנונית כולה.

כל אדריכל, מהנדס או מתכנן עירוני יגיד שתכנון עירוני טוב ישאף לייצר המשכיות, רצף וקשר בינו לבין מה שקורה מסביבו. כי ערים ומדינות הן רצפים. תוכנית היא תמיד חתיכה של פאזל הרבה יותר רחב מהקו הכחול שלה. ואז הגיע יו"ש. ואנשי צבא ומדינאים סימנו קו ירוק, ולא אנשי תכנון. וכמו בסיפור הילדים הידוע, הביט הקו הכחול בקו הירוק ושאל, "מי אתה?" "אני", אמר הקו הירוק, "אני מסיפור אחר".

חברי הכנסת בעלייה לאביתר // צילום ארכיון: שמואל בוכריס

ומאז ועד היום הם לא מדברים עוד. הקו הירוק הוא קיר, מחסום, שדרכו לא עוברים שום תכנון ישראלי אסטרטגי, שום תוכנית ארצית לקווי תשתית, גז, אנרגיה, תחנות כוח, קווי מתח, קווי הסעת המונים, בתי חולים או בתי קברות. הכל בישראל מתוכנן לעייפה אך נעצר, נתקע, נקטע ונבלם בקו הירוק. 56 שנה שאנחנו בעולם התכנון מתעלמים, בהוראה פוליטית, מלתכנן כמו שצריך לתכנן.

בליבו של משבר דיור ותשתיות חמור ומתמשך מותירים חבל ארץ, שממוקם רבע שעה אווירית מלב אזורי הביקוש שלנו, לנהל את עצמו תכנונית בלי שום קשר אלינו, משחקים מחבואים כמו ילדים בגן: מניחים כפות ידיים על העיניים ואומרים, "הנה, לא רואים אותי עכשיו".

ולא רק ברמת התכנון הארצי. הפיצול הזה קיים גם בעולם הרישוי והתכנון המקומי. אם חשבתם שבישראל התכנון הוא ריכוזי, חכו שתשמעו מה קורה ביו"ש. ברור שהסוגיה הביטחונית־פוליטית מורכבת וקשה לשחרר, אבל מדוע מהנדס העיר אשדוד רשאי לקבוע בעצמו קווי בניין למגרש ציבורי בעיר, ומהנדס העיר אריאל או מעלה אדומים צריך לקבל את אישור מועצת התכנון העליונה של מדינת ישראל? זה קו בניין של בית ספר, כן? לא כור אטומי.

עוד דוגמה: נניח שחברים שלכם ביישוב לפיד, אורנית או אלפי מנשה בונים וילה, ותוך כדי בנייה שינו קצת את תצורת החלונות שנקבעה בהיתר. הם יצטרכו להגיש בקשה להיתר חדש מההתחלה, ואם סתם יקימו פרגולה הם יצטרכו היתר בנייה, על כל הסחבת המשתמעת.

כי שינויים מינוריים בסמכות מהנדס לא קיימים ביו"ש כפי שקיימים בישראל, ותקנות לאלמנטים הפטורים מהיתר גם לא קיימות ביו"ש כפי שקיימות בישראל, אלו ועוד תקנות רבות שקיימות בחוק וניתן לאמץ ליו"ש בקלות וייטיבו עם כל מי שגר שם, עם מהנדסי ערים ומועצות אזוריות ובוודאי עם התושבים, כל התושבים.

בישראל עולם התכנון משכיל לשנות ולהשתנות, וביו"ש הוא קפוא בזמן. התירוץ הוא "מחכים להסדר מדיני", אבל תכנון נכון לא סותר שלום, להפך. אם יהיה פה אי־פעם שלום בין העמים, גם אז נידרש להקים ולפרוס תשתיות רציפות ביחד. היו כבר בהיסטוריה חבלי ארץ שנויים במחלוקת מדינית, לא המצאנו את זה, ובכל זאת מי שאחז בהם בפועל תמיד דאג לפיתוחם ולשגשוגם. מדינת ישראל משתמשת עד היום בתשתיות פיזיות, בתוואי מסילות, בנמלים ואפילו במבנים ביורוקרטיים מוסדיים שהקימו בה הטורקים והבריטים לפני מאות שנים.

גם מי שמאמין שחבלי הארץ הללו לא שייכים לנו, צריך לקבל את העובדה שהם אצלנו למשמרת כבר 56 שנה, ושמירתם במצב לא מפותח ומתוכנן פוגעת בשני צידי הסכסוך. ההחלטה לנהל אותם בינתיים ללא חשיבה אסטרטגית מונעת מכולם שגשוג והצלחה. אבל יש תקווה: לאחרונה פורסם מכרז פומבי לתפקיד מתכנן מחוז יו"ש, שכמעט מקביל לתפקיד מנהל מינהל התכנון של ישראל. זה שיכול להוביל לשינוי הנדרש.

עצה אחת למועמד לתפקיד: זה לא עניין של ימין ושמאל. אין מה לחכות לשלום או למשיח. משיח בינתיים לא בא, ומשיח גם לא מתכנן. זה התפקיד שלנו.

ענבר וייס היא מהנדסת העיר בית שמש

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר