לא כל מה שמשלמים התושבים לרשות המוניציפלית הולך בפועל למתן שירותים לאוכלוסייה. מהעודפים האלה נוצרת קרן.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעוניין להקים קרן ארנונה למען שתי מטרות מוצהרות: טיפול בקצב הבנייה הנמוך שלא מתיישר עם קצב גידול האוכלוסייה, וצמצום פערים בין רשויות חזקות לחלשות.
ראשית, קצב הבנייה נמוך כי ערים מעדיפות בנייה שתניב ארנונה עסקית, שהיא גבוהה יותר מארנונה למגורים.
שנית, הציפייה היא שהרשויות החלשות יתמקדו יותר בבנייה למגורים, אם הן יקבלו תקציב ארנונה תוספתי מהקרן.
משרד האוצר טועה בכך שהוא משלב בין שתי מטרות טובות וחשובות. כך הוא פוגע במטרה שראוי כי תעמוד בראש סדר העדיפויות, והיא שהרשויות החלשות יסגלו לעצמן יכולת ועצמאות.
קרן הארנונה היא דוגמה לכך שהממשל המרכזי מייצר בפריפריה מדיניות שעונה על הצרכים הלאומיים, ללא התחשבות בצרכים המקומיים. במקרה הספציפי הזה ייתכן שיהיה גידול בבנייה, אך השלכות המהלך תהיינה קשות לתיקון בשני היבטים מרכזיים.
ההיבט הראשון הוא שהמנגנון של קרן הארנונה במתווה הנוכחי מחזק את הריכוזיות ואת השליטה של הממשל, בכך שהוא מחליט להעניק תוספת תקציבית על בסיס המטרות שהוא רואה לנכון לקדם, ולא לפי המטרות של הנהגת הרשות או האזור המוחלש.
איך אפשר לדבר על חיזוק הרשויות החלשות דרך הגדלת היקף הבנייה בשטחן כאשר יש היבטים רבים אחרים שצריכים חיזוק וקרן הארנונה מכופפת את ידיהם למדיניות שלא טובה בהכרח לעיר או לאזור? מודל זה לא מחזק בפועל את העצמאות או את החוסן הכלכלי של הרשויות החלשות.
ההיבט השני הוא שהקרן מנסה לעודד בנייה למגורים ברשויות חלשות על ידי תקצוב של המהלך, שמקורו בהכנסות הארנונה של הערים העשירות. גם אם יוצאים מנקודת הנחה שמהלך זה יעזור לאוצר לעמוד ביעדי בנייה למגורים בהתאם לקצב גידול האוכלוסייה, נקבל רשויות חלשות שיגדילו את היקפי הבנייה, אך לא יצליחו לתת שירותים באופן הולם לתושבים שיצטרפו לעיר.
המענקים שהרשויות החלשות יקבלו מהקרן לא יהיו בהיקפים שמאפשרים מתן מענה הוליסטי לתושבים החדשים: מאחר שיש קשר בין הדירוג החברתי־כלכלי של הרשויות לבין היותן בגירעון תקציבי, ויש להניח שהאוכלוסייה שתעבור ליישובים החלשים לא תעלה את הדירוג החברתי־כלכלי של היישוב. המשמעות היא שערים כמו אלעד, נתיבות ורהט לא יצליחו לתת שירותים נאותים לאוכלוסייה הגדלה. שירותים כגון ניקיון, תחזוקת רחובות שוטפת, מערכות ביוב, בניית גני משחקים ועוד לא יסופקו באופן תדיר, ואיכות החיים של תושבי היישובים הללו עלולה לרדת.
גביית כספים מרשויות חזקות כדי לחזק רשויות חלשות היא כלי פיננסי מקובל במדינות דמוקרטיות.
מצד אחד, כשראש עיר טוען שלא הוגן להעביר ממנו תקציב לפיתוח עיר אחרת, הוא משול לאזרח שלא מוכן לשלם מסים כי אין לו אחריות לחלשים בחברה. מנגד, במדינה שנהנית מעודפי מסים ביחס לתחזיות, כלל לא בטוח שיש צורך לממן צמצום אי־שוויון מהכנסות של רשויות חזקות.
הפתרון עבור שתי המטרות שהוגדרו על ידי האוצר הוא להפריד בין מטרת הבנייה לבין חיזוק הרשויות החלשות. על משרדי האוצר והפנים לבנות מערך תומך צמצום אי־שוויון, שמתבסס על השבחת האזוריות, המנהיגות המקומית, הניהול המקומי ושיפור השירותים לתושב, שיאפשרו לרשויות החלשות לעודד פיתוח וצמיחה באופן שימנף אותן ויהפוך אותן לערים טובות עבור תושביהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו