תרבות של מדון

הפולמוס והריב והמדון והשקלא וטריא הם הציר שעליו הורכבו המורשת היהודית וההוויה הציונית. ביטויים המוכר הוא ה"מחלוקת לשם שמיים" בין בית הלל לבין בית שמאי. אך כל אדם יודע כי גישה נאורה זו מתנהלת כמו פטרול של ביטחון שוטף, לאורך גבול שמצוי מרחק נגיעה משנאת חינם ומאיבה ושלעיתים נגרר לאלימות פיזית. היתה הידרדרות אלימה כזאת בצמתים לאורך ההיסטוריה במחלוקות של הלל ושמאי.

חכמים ייחסו למריבות חשיבות כה רבה, עד שהצביעו על שנאת חינם כעל הסיבה לאובדן הריבונות בשלהי בית שני. מה מכל זה הוטבע בלב האומה, לתועלת ולנזק, מראשית הציונות ועד ל־2023?

הציונות התאפיינה בחריגותה מתנועות לאום אחרות בשני יסודות: עם הקמתה לא היה לה בסיס קרקעי, ומכינוסה הראשון קמה בה אופוזיציה למייסדה תיאודור הרצל. ייתכן שיש זיקה בין שני המרכיבים.

היו לכך גם תוצאות מעשיות: כשהעביר הרצל בקונגרס החלטה להקים מדינה באוגנדה, קמו עליו יהודי רוסיה והפכו לתנועת המחאה שסיכלה את יוזמתו.

למרות מחלוקות ומריבות עם החרדים השוללים כל זהות לאומית, ועם צעירים חילונים שנטו לקומוניזם ולתנועת הבונד הסוציאליסטית, ובבוא הזמן גם בין תנועת העבודה לבין הרוויזיוניסטים - דומה כי מעולם לא הגיעה המחלוקת לכדי איבה עד לשנות ה־30, כשהפטרון הרוחני של הימין, אורי צבי גרינברג, ייחל לחורבנו של קיבוץ משמר העמק ב"ספר הקטרוג והאמונה". ביטוי מחריד: "היי ישימון במפת המדינה / אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף".

השסע הגדול התרחש בשנות ה־30. ד"ר חיים ארלוזורוב ניהל משא ומתן נבון עם הנאצים כדי לאפשר ליהודי גרמניה העולים לארץ לקחת חלק מרכושם ("טרנספר"). הימין הקיצוני התנגד בתוקף, ואישים כמו אב"א אחימאיר - שעוד קודם ייעץ לז'בוטינסקי לנהוג כפשיסט בניטו מוסוליני - הסית נגד ארלוזורוב בלשון פוגענית, שבימים אלה מושמעת על ידי יורשיובהפגנות נגד פרופ' אהרן ברק.

הימין טעה בהתנגדו להסכם, אבל משנרצח ארלוזורוב ב־1933 בידי ערבים, ללא הקשר פוליטי, יצאה מן השמאל - מפא"י - עלילת דם כאילו הרוויזיוניסטים לחצו על ההדק.

היישוב העברי הגיע לנקודת רתיחה גבוהה מזו הפוקדת אותו עתה, והנהגת מפא"י יזמה במודע התקפה פרועה על מצעד של נערים מבית"ר.

הדי העלילה ההיא נשמעו עוד תקופה ארוכה, אך לא מאוד. למרות האיבה, דוד בן־גוריון וז'בוטינסקי נפגשו בלונדון בתוך שנה והגיעו להסכם מלא ולהערכה אישית רבה, ורק צרות עין של עסקני השמאל מנעה את מימושו. הלקח הוא כי גם לאחר עימות חריף מאין כמותו, הדרך לפיוס אינה בהכרח ארוכה.

קצר המצע מהשתרע, אבל פוטנציאל דומה לשסע רווי איבה התקיים כשאנשי ההגנה הסגירו את חברי האצ"ל לבריטים ב"סזון", ועם הפגזת אוניית הנשק אלטלנה כחודש לאחר הקמת המדינה, אך מנחם בגין קבע כי "מלחמת אחים לעולם לא", ונותרה מרירות שלא קיבלה משמעות מעשית.

האם כך יהיה כשיורדו הדגלים מתורן הפגנות המחאה ותימצא פשרה מניחת דעת? לא זו בלבד שאני מטיל ספק ביכולת להגיע לפתרון מוסכם, אלא שאין אפשרות להשוות הווה לעבר.

לא מחמת הזמן שחלף והערכים שהשתנו, אלא מפני שכל המחלוקות בעבר התנהלו בין אנשים עם מסד ומנהגים זהים, מזרח־אירופיים. לעומת זאת, הפעם הסכסוך מתנהל בין יריבים שהגיעו לזירה עם זהות מסורתית בלתי אחידה. השוני בין רקע היריבים, שמדורבנים על ידי אמירות מסיתות כמו "אזרח סוג א'" ו"אזרח סוג ב'", גורר זן שונה של עימות.

בעבר נושא העימות הלהיט את הרוחות, הפעם הוא רק עילה לטיפוח איבה רגשית. הסיכוי לאיחוי ממשי הוא לפי שעה יותר משאלה מאשר צפי.