כבר אין מקום לספק: האליטה המשפטית חצתה את הקווים למגרש הפוליטי

פיסת זיכרון רחוקה: בכל עיתון ובקול ישראל היה פרשן משפטי שנחשב למומחה, והוא היה היחיד שכתב על מערכת המשפט, על עסקי בג"ץ, על פסיקות שונות וענייני חוק וחוקה. כתבים אחרים, מדיניים, מפלגתיים, צבאיים, פשוט לא התעניינו - זה לא נגע להם.

פלאש פורוורד לימינו: מערכת המשפט וענייני חוק וחוקה מעניינים את העיתונאים, בייחוד הפרשנים והפובליציסטים, לכל רוחב הספקטרום. זה כבר לא עניינם של הפרשנים המזוהים מפעם. הסיבה ברורה. שופטי בית המשפט העליון, היועצת המשפטית וכל סגל היועצים והפרקליטים - כולם חצו מזמן את הקווים וירדו מהיציע של מגדל השן אל עמק הבכא של המגרש הפוליטי. אין טעם להיכנס להיסטוריה.

אבל לפני שמדברים על האמירות המסיתות של הנשיא בדימוס אהרן ברק נגד ראש הממשלה נתניהו, אי אפשר בלי אמירה ברורה על ההסתערות הוונדליסטית של חרדים על ביתו של השופט נועם סולברג. צריך להתייחס לאירוע כאל ניסיון התנקשות.

עכשיו, כשאנחנו מיושרים, אז גם התנקשות דורשת בדיקה אם היו קודם לכן תהליכים שערערו את היציבות ויכלו לגרום להתפרצות אלימות כזאת. אהרן ברק מיהר להאשים, בהסתייגות קלה, את ראש הממשלה נתניהו. בריאיון המוזמן לכתבות כאן 11, הוא אמר: "לא כל דבר הוא נתניהו, אבל כל דבר בסופו של דבר מוביל גם אליו". לא הסתפק בהאשמתו המסויגת של ראש הממשלה וחתך לדמות מוכרת: "כמו שאמא שלי הייתה אומרת: אם עברנו את היטלר, נעבור גם את זה".

הנשיאה בדימוס חיות הצטרפה: האלימות היא "פגיעה בעקרון שלטון החוק". "אנחנו מתדרדרים אל סיפה של אנרכיה".

לא נכון להביא את כל הדוגמאות הידועות לאנרכיה האלימה של ארגוני המחאה בשלוש השנים האחרונות כדי "לאזן" את התמונה. מה שכן נכון הוא לקוות שאולי מישהו שם במגדל השן גם נמצא לפעמים במצב קליטה. כאשר נוצרת אנרכיה בכל מה שקשור לפעילות בית המשפט העליון והיועצת המשפטית, האנרכיה הזאת תמצא בסוף את ביטויה גם ברחוב. בן-גוריון התנגד לקבלת חוקה כי זו תעניק לשופטים כוח מופרז. "תארו לעצמכם שהעם רוצה משהו, ובאים שבעה אנשים המכותרים בתואר של שופטים - וכל הכבוד לשופטים - ויפסלו חוק אשר העם רוצה בו!", אמר ראש הממשלה הראשון ב-1949. "אצלנו תהיה מהפכה... אני חושב שמתן סמכות כזאת לשופטים הוא דבר ריאקציוני... הציבור לא ישלים עם זה".

עוד אמר אז בן-גוריון: "מוטב שיעשו חוק רע, מאשר מיעוט ישתלט. יען כי לא יסבלו זאת".

היה טוב אם השופטים, ובייחוד היועצת מיארה, יפנימו שהדמוקרטיה הליברלית חיה ונושמת בתהליכים הפוליטיים; בדרך של ניסוי וטעייה; בדרך של פשרה. עובדה שהמדיניות "השוויונית" של גורמי המשפט מקבלת בסוף צורה של רדיפה המונית בקרב אוכלוסייה מאוד מסוימת.

כאשר הנשיאה בדימוס חיות ביטלה את החקיקה של הכנסת שנועדה לצמצם את עילת הסבירות, היא פשוטו כמשמעו פעלה בניגוד לחוק, שמה את עצמה כסמכות שלטונית מעל לגוף המחוקק הריבוני. היא וחבריה ניצלו את העובדה שהציבור הקדיש את כל משאביו הנפשיים והאחרים למלחמה, והפסיקה לא עניינה אותו. ואולם פרופסור משה כהן-אליה טוען, כנראה בצדק, שהפסיקה נגד הכנסת בסוגיית הסבירות יצרה בישראל משטר חדש.