לעצור את המרוץ ולהקשיב

היינו צריכים לשבות אתמול. כן, פשוט כך. לעצור את מרוץ החיים ליום אחד.

הרי אנחנו למודי שביתות. הנה, בחמישי האחרון הרשויות המקומיות שבתו, איגוד הצהרונים מאיים בשביתה, וגם שביתת מורים כבר נראית באופק. אבל לא לשביתות כאלה אני מתכוונת, אלא לשביתת אבל. כזאת שהציבור הערבי יודע לעשות אחרי שנופל דבר אצלו. אחרי שמתרחש אירוע שאחריו אי אפשר להמשיך כרגיל.

ביום ראשון חווינו אירוע כזה: שני בחורים יפים, מאירים, שרק החלו לטעום את החיים; כאלה שקווי האופי המיוחד שלהם הולכים ומתגלים, נרצחו. הלל סיים שירות משמעותי בחיל הים והיה אמור לקבל אות מצטיין. הוא שם לב לחייל בודד ששירת בסביבתו ודאג לו, בלי לדבר על כך עם איש. על יגל סיפרו, שהיה מתנדב לכל משימה והתכונן לשירות משמעותי בצבא. שניהם נקטפו ככה פתאום, נתלשו מתמונת המשפחה, מהחברים, מהקרובים, מהיישוב, מעם ישראל.

אתמול התברר כי מבצע "שובר גלים" הסיזיפי והמסוכן שלוחמינו ממשיכים בו חודשים ארוכים, לא מצליח להכניע את גל הטרור ששוטף את ישראל, למרות ההישגים הכבירים שלו. גל הטרור הזה מכה שוב ושוב, ונדמה כי הוא מאיים להטביע אותנו. בראשית השבוע באו מים עד נפש.

ואתמול, יום שני, יום ההלוויה הכפולה, זו של הלל החייל וזו של יגל שעוד לא הספיק להיות, היה ראוי להיות יום של שביתה.

הרי בשני ימי שני האחרונים היו פה שביתות המוניות. הפעם זו היתה צריכה להיות שביתה אחרת. של כולם. של כל המוסדות וכל האזרחים מגדול ועד קטן. החל מבית המחוקקים - הכנסת, הממהרת לדון ולהתווכח ולריב ולהתקוטט, המשך בראשי הסיעות שיצאו בהכרזות מפלגות למרות האסון, ועד מזנון הכנסת. מה היה קורה לו המריבות היו נעצרות ליום אחד? ביום שביתה כזה, גם באמצעי התקשורת היתה דומייה. אולי שירי זיכרון, אולי ראיונות עם ניצולי שואה ופרהוד, עם בוני המדינה ועם משפחות שכולות.

כך היינו נזכרים מה יש לנו בידיים, כמה עמלו על הנס הזה שנקרא מדינת ישראל, מה היה המחיר ומה עלול לקרות אם נאבד את כל זה, בגלל הוויכוחים הכי מוצדקים בעולם.

והרשתות החברתיות. הו, כמה טוב היה אם הן לא היו עובדות ולו ליום אחד בלבד.

היה ראוי גם שכל החנויות ישבתו אתמול. יש כל כך הרבה, וסייבר מנדיי ובלאק פריידי - אבל השחור האמיתי הוא ביומיום שלנו. מכירות סופעונה יכולות לחכות יום אחד, לא היה קורה כלום אם הקניונים הגדולים וחנויות הרחוב היו מכריזים: סליחה, סגור, החלטנו לקחת יממה כדי להביט מה קורה בינינו במקום במראה שבחוץ.

וגם החברות הפרטיות היו עוצרות ביום הזה, וכשלקוחות מחו"ל היו מתקשרים, התשובה היתה: היום אנחנו עוצרים. היה כאן פיגוע, עוד פיגוע. יצאנו מאיזון, תיכף נשוב, אולי.

זה לא יום זעם. הייתי קוראת לו יום שקט, יום של שיקול דעת, יום של הקשבה.

מדינת ישראל נכנסה לסחרור של מאבק פנימי וטרם מצאה מוצא, כרגע לא נראה שיש מי שאומר: עצרו הכל. ככה אי אפשר, בואו נדבר, בואו נאחה.

עוד לפני הפוליטיקה או אחריה, זה צריך להיות הקול הגדול, המהדהד של האזרחים. נכון, מה שחסר פה בזמן האחרון הוא ביטחון, אבל ההיסטוריה של עם ישראל מלמדת שאין ביטחון בלי שלום מבפנים. אנחנו יודעים וזוכרים שהקרע בתוך העם מייד מחסל את המדינה מבחוץ. שני אלה שזורים זה בזה עד כאב. האויבים שלנו כבר מזהים את זה. עוד לא תם יום ההלוויות - ועוד פיגוע באזור ים המלח, כשמחבל פתח באש לעבר מכונית שבה נהג צעיר ישראלי.

מי שמקשיבים לקולן של המשפחות השכולות, שומעים שהן מבקשות אחדות. ברגע האמת, כשהדברים הקטנים של החיים לא מסתירים, מגיעה בהירות גדולה ומבינים מה חשוב. והלוואי שלא נזדקק לתזכורות כאלה כדי להקשיב, לדבר, להתחבר.