התיקון המשפטי: מיואשים, הביטו אל האופק

כותבת שורות אלה היא תומכת גדולה של התיקון המשפטי.

כשאני מסתכלת על הרפורמה שאותה הציע שר המשפטים לוין, אני רואה אופק, תקווה ושינוי. הרפורמה לא מושלמת בעיניי, יש בה חלקים מוגזמים או רכים מדי, אבל היא בהחלט צעד בכיוון הנכון, בכיוון של איזון. במשך כ־30 שנה מאז חטף אהרן ברק את הדמוקרטיה שלנו אנחנו זועקים, מאיימים, מתלהמים, והנה הגיעו נבחרי ציבור שהחליטו לבצע שינוי.

במשך שנים דיברו על שינוי, וכל שר משפטים שהעז להציע תיקון - חטף.

כך היה עם השר יעקב נאמן, השר דניאל פרידמן, השרה איילת שקד, השר אמיר אוחנה ועוד.

כל אחד ואחת מהם ניסו לתקן את המערכת, לבצע שינויים הכרחיים - ותיבת פנדורה נפתחה מעל ראשיהם: על יעקב נאמן הם אמרו שהוא "חותר תחת המערכת שבראשה הוא עומד", וכמובן שהוא משרתו של נתניהו. על דניאל פרידמן הם אמרו שהוא הורס את בית המשפט ושהוא "לוחם צלב שלא יעצור".

פרידמן ביקש לערוך כמה שינויים מבניים ותוכניים במערכת המשפט וסומן כאויב המערכת, כשהר געש תקשורתי פרץ עליו והנשיא לשעבר ברק הכריז עליו מלחמה. על שקד הכריזו כי היא "הופכת את מערכת המשפט לחלשה ולא רלוונטית", ופתחו בסדרת איומים ונבואות זעם נגד השרה המנומקת והאצילית הזו.

"מעולם לא היה כדבר הזה", זעקו אז שופטי עליון בדימוס, "איומים לא ירתיעו אותנו". וכשרק ביקשה לתקן את שיטת הסניוריטי המעוותת, אמרו שהיא "מחזיקה כבת ערובה" את נשיאת העליון. ככה זה כבר כמעט 30 שנה. מבחינת מערכת המשפט והאליטה, הם מושלמים. כל נגיעה בהם היא קץ הדמוקרטיה, ובכלל, הציבור הוא שלא מבין.

ומי זה "הם"? "הם" זה מי שמתגייס עכשיו נגד הרפורמה בשצף־קצף עם זעקות קץ הדמוקרטיה; "הם" זה בכירי המערכת המשפטית בדימוס שמאיימים כאילו היו בריוני השכבה, עד שמבהיל לחשוב איך התנהלו כשהיה להם הכוח בכס בית המשפט; "הם" זה העדר התקשורתי שדוהר ורומס בימים אלה כל חלקה טובה, ומכלה במו ידיו את האמון בתקשורת; "הם" זה אותם שתומכים במערכת המשפט כל עוד היא מורכבת מאנשים כמוהם; וכן, "הם" זה לא הרוב, שאכן הצביע לקואליציה שמציעה תיקון ושינוי מערכתי.

המערכת מושלמת? לא דרושה ביקורת על הפרקליטות? לא חיוני שתהיה ביקורת אפקטיבית על שופטים? לא כדאי לשנות את שיטת מינוי השופטים המעוותת שלנו? לא דרושים שינויים באופן שבו הפכו היועצים המשפטיים כל דבר למשפטי? זעקות השבר הן בבחינת "זאב זאב", כי היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים.

מי שרוצה לקבל תקציר של האווירה הציבורית, חייב להאזין לדיאלוג שהתקיים השבוע בתוכנית "קלמן ליברמן" ברשת ב'.

העיתונאים המצוינים מואב ורדי וקלמן ליבסקינד שוחחו על תחושותיהם - מימין ומשמאל. היה נראה שמואב ורדי, איש יקר, היה על סף בכי וייאוש. "יש לי תחושה שהעסק לא עובד יחד. המיזם הזה שנקרא ישראל פשוט לא עובד". ומכאן התגלגל לו השיח. קלמן, האופטימיסט הנצחי, הבין את גודל הפגיעה של הצד השני אבל לא הבין את עמדת הייאוש. "זה עובד מצוין. עברנו כבר הרבה ויכוחים ורבנו הרבה פעמים", הוא ענה לו, "את הילדים שלי אני מחנך כבר הרבה מאוד שנים להסתכל החוצה מהחלון ולראות גאולה כל הזמן. בגאולה יש קשיים, עליות וירידות". כך היה גם בתקופה החשוכה של ההתנתקות, אז גורשו מביתם כעשרת אלפים איש וזכויות המיעוט נרמסו עד דק.

אני לא יודעת אם ומתי יירגע הזעם הציבורי הנוכחי, אני כן יודעת שכדאי לשתות כוס מים. הימין נחוש לתקן הפעם. לא לשבור - לתקן. כדאי שזה ייעשה בצורה נכונה, ברוגע ובשיח.