ישראל מאבדת את יהדות אירופה

לראשונה זה עשור הזמין משרד החוץ הישראלי ראשי עשרות קהילות יהודיות מרחבי אירופה ל"כנס מנהיגות", שנועד לדון באתגרים הניצבים בפני משולש היחסים ישראל־קהילות יהודיות־אירופה. האירוע תוכנן עוד לפני הקמת הממשלה החדשה, שהרכבה מעורר חששות וחשדות גם בקרב יהודי אירופה, ואנטגוניזם אוטומטי באיחוד האירופי ובקרב ממשלות אירופיות מסוימות. הממסד הפוליטי המסורתי האירופי ורוב התקשורת ב"יבשת הישנה" אינם אוהבים ממשלות ימין ישראליות, ודינה של הממשלה הנוכחית נחרץ לחובה עוד בטרם הוקמה רשמית והחלה בעבודתה. לא בכדי מעורבות יותר מדי ידיים אירופיות במימון פעילויות נגד ממשלות ימין ישראליות, ובסיכול מכוון של מדיניותן בתחומים רבים. ממשלות הימין חטאו בכך שאפשרו את ההתערבות הזרה הזו בענייניה הפנימיים של ישראל.

יותר משרצו לשמוע על יעדי ההסברה העכשוויים והעתידיים של ישראל באירופה, ביקשו המנהיגים היהודים להשמיע אזהרה ברורה מפני המציאות הנוצרת בקרב הקהילות היהודיות ברחבי אירופה. זו לא היתה התרעה מפני האנטישמיות והאנטי־ישראליות הגואות משמאל, מצד קהילות מהגרים מוסלמיות ומימין. המסר הברור בפי רבים מהמנהיגים הוא שישראל מאבדת את יהדות אירופה, בעיקר את הדורות הצעירים - המתנערים יותר ויותר מיהדותם ומתרחקים מישראל. בין כמיליון וחצי לשני מיליון יהודים עדיין חיים באירופה, רובם בקהילות גדולות כמו אלו של צרפת, רוסיה, הונגריה, בריטניה, אוקראינה וגרמניה, האחרים בקהילות קטנות ומצומקות. ב־50 השנים האחרונות - לאחר השואה - קטנה האוכלוסייה היהודית האירופית בכ־60%. הצפי ל־30 השנים הבאות הוא הצטמקות נוספת של כ־50%. מלחמת אוקראינה האיצה את התהליך, לפחות לטווח הקצר, אם כי חשוב לציין שלא מעט מהיהודים שעזבו את אוקראינה ואת רוסיה השתקעו - לפחות זמנית - במדינות אירופיות אחרות.

הגורמים ארוכי הטווח לתהליך היעלמותה האיטי של יהדות אירופה הם התבוללות גוברת, מחסור באמצעים לשימור הזהות היהודית - כגון במורים בבתי ספר יהודיים, קשיים כספיים מצטברים, תחושת ניכור גוברת של צעירים מקשר לקהילות יהודיות, וכמובן האנטישמיות הגוברת והמוחצנת. יש, אמנם, קהילות מסוימות במרכז אירופה ובמזרחה שבהן קיימת תופעת הצטרפות מחדש לקהילות יהודיות מצידם של אנשים המגלים את שורשיהם היהודיים (בעיקר במדינות קומוניסטיות לשעבר), אך במערב אירופה, במדינות הבלקן ובמדינות הבלטיות, המגמה היא חד־כיוונית, של ירידה במספר חברי הקהילות.

לכך נוספת תופעת ההתנתקות מישראל, בעיקר בקרב הדורות הצעירים שחשופים יום־יום לסביבה עוינת לישראל, ומחפשים לעצמם דרכים להסיר מעליהם את "עול" השיוך האוטומטי לישראל. יש שעושים זאת באמצעות התנערות מיהדותם, ויש שעושים זאת באמצעות הצטרפות לפעילות אנטי־ישראלית, שמאורגנת בחלקה על ידי ארגוני שמאל יהודיים. בכמה מדינות אירופיות ההתנתקות הזו מעודדת על ידי הממסדים הפוליטיים, המבקשים להפחית את הזדהותם של היהודים עם ישראל, וכפועל יוצא את האפשרות שישראל תיעזר בהם כבאמצעי לחץ פוליטי על הממשלות באותן ארצות, וכן להבטיח קיום יהודי בתחומן באמצעות חיסול "איום" העלייה.

ראשי הקהילות היהודיות האירופיות כבר פנו בעבר לממשלות ישראל וביקשו סיוע בהתמודדות עם הקשיים. לדבריהם, ההבטחות הרבות שניתנו לא לוו במעשים כלשהם, למעט בתחום האבטחה. אם בעבר נהגו קהילות יהודיות באירופה לשלוח סיוע לישראל, כעת הן מבקשות בדחיפות לסייע להן - באמצעות הזרמת כסף, הענקת תכנים ומתן כוח אדם לחיזוק הזהות היהודית. המנהיגים היהודים האירופאים רוצים לראות אסטרטגיה ישראלית לשימור יהדות אירופה.

הבקשה הזו מתנגשת, כמובן, עם התפיסה הציונית הרוצה לראות את יהודי העולם עולים לישראל. על ישראל לבחור בין היצמדות לאוטופיה לבין אובדן של חלק חשוב מיהדות התפוצות, שיכול לשמש בהווה ובעתיד מנוף השפעה משמעותי על עיצוב מדיניות פרו־ישראלית באירופה, כפי שהוא בדרך כלל כיום.