הפסילה - של דרעי; המסר - ללוין ולנתניהו

למכה כזאת אפילו אריה דרעי לא ציפה. והמכה - כפולה ומשולשת. לא זאת בלבד שבית המשפט העליון פסל, בפסק דין מהדהד וברוב מוחץ, את מינויו לשר בממשלתו החדשה של נתניהו, אלא שלפסילה הצטרפו גם השופטים השמרנים של בית המשפט - מינץ ושטיין; ואם לא די בכך, הרי דווקא נימוק "ההשתק השיפוטי" שעליו התבססו השופטים השמרנים - ובענין זה הם הצטרפו לפסק דינה הנוקב של השופטת דפנה ברק־ארז - דווקא נימוק זה הוא שחוסם את הדרך העוקפת העיקרית שאותה תכננה הממשלה לסלול על מנת להשיב את דרעי לשולחן הממשלה. דרך זו היתה ביטול סמכותו של בית המשפט העליון להשתמש בעילת הסבירות כדי לבטל החלטות שלטוניות.

הנה כי כן, דווקא השופטים השמרנים, שכדרכם הסתייגו באופן מפורש מהשימוש בעילת הסבירות כדי לפסול את המינוי, הם שאמרו בקול רם וברור: יש גבול לכל תעלול. אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. וגם אם ידוע ומקובל שהאמת אינה תמיד נר לרגליהם של פוליטיקאים, וגם אם התרגלנו להבטחות שמופרות ברגל גסה למחרת אמירתן, לא ניתן לקבל זאת כאשר ההבטחה ניתנת לבית המשפט, ובמסגרתם של הליכים משפטיים. ומי שמצהיר בפני בית המשפט, במסגרת בקשה לאשר הסדר טיעון מקל בעניינו, כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידיו הציבוריים בכנסת ובממשלה, לא רשאי להתכחש להבטחות מפורשות אלה כעבור חודשים ספורים. וזוהי כל תורת ההשתק השיפוטי על רגל אחת.

מבלי להיכנס ליתרונות ולחסרונות שבהצעה לבטל את עילת הסבירות, רכיב מרכזי ברפורמה המשפטית המתוכננת של שר המשפטים, שעליה הכריז דווקא ערב הדיון בפרשת דרעי, דבר אחד התברר מעל לכל ספק - לא יהיה בכך כדי להכשיר את מינויו של דרעי, ולא יהיה בכך כדי למנוע מבית המשפט העליון להמשיך ולפתח עילות משפטיות אחרות כדי להמשיך ולבטל החלטות שלטוניות בלתי ראויות.

"תסגרו לנו את הדלת?" אמר דרעי לאחר מתן פסק הדין, "ניכנס דרך החלון". ובאותו המשקל עונה לו בית המשפט העליון: "תבטלו לנו את עילת הסבירות? נפסול על בסיס השתק שיפוטי ומניעות. לא אלמן בית המשפט העליון". פסק הדין עוסק אמנם בדרעי, אך כל כולו מסר ללוין ולנתניהו.

פסק הדין שניתן הוא ניצחון גדול לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. היו שתהו, ואני ביניהם, מדוע ראתה לנכון לזרז כל כך את הדיון בעתירה, ומדוע קבעה הרכב מורחב כל כך. האם לא מדובר בקפיצת ראש מסוכנת לבריכה, לפני שהתברר אם יש בה מים? ניתן רק לשער את מהומת האלוהים שהיתה פורצת כאן לו ניתן פסק הדין ברוב של שישה מול חמישה או אף שבעה מול ארבעה. אך ההימור הצליח. בבריכה היו מים, ופסק הדין ניתן, למעשה, פה אחד.

גם המסלול שאותו התווה השופט אלרון - פנייה ליו"ר ועדת הבחירות - היה מסתיים, קרוב לוודאי, בדיוק באותו המקום - פסילת המינוי בעילה של חוסר סבירות לאחר קביעת קלון. פסק הדין הוא גם חיזוק משמעותי למחנה המתנגדים לרפורמות המשפטיות. הוא מצטרף לנאומה הלוחמני של חיות מהשבוע שעבר, להתנגדות הנמרצת מצד האקדמיה המשפטית, לעצומות, להפגנות הגדולות בסופי השבוע ולשופטים בדימוס שהחלו לנאום בכיכרות ולהניח תפילין.

המסר הוא אחד: בכוח זה לא ילך. גם לבית המשפט העליון כלים וגייסות משלו. שום תיקונים ומגבלות בחוקי יסוד לא ישיגו את מטרתם אם יתבססו רק על כוחה הפוליטי של הקואליציה. אם הממשלה לא תשכיל לגבש הסכמות רחבות ולגיטימציה חוצת מחנות - המדינה תיגרר למשבר חוקתי ופוליטי, שרק ילך ויעמיק. ואולי פסק הדין יסמן גם את סוף תקופת ההרעשה - מאז הוקמה הממשלה, המשבר בין מערכת המשפט לבין הכנסת והממשלה רק הלך והסלים. כל צד ירה בכל הכלים העומדים לרשותו. מאזן האימה - ברור. הגיעה העת להניח לכלי הירייה, ולהתחיל במהלכים של הידברות.