הטענות המושמעות נגד הצעות השר לוין מתאפיינות ברדידות. הן בעצם אינן אלא קלישאות רגשניות או כינויי גנאי תלושים מהמציאות. הימין בא לדיון מוכן. השמאל - בכלל לא.
דוגמה בולטת לכך היא הטענה שבאין חוקה, רק בג"ץ יגן משרירות השלטון. ראשית, דווקא יש חוקה, בעייתית ומצריכה תיקונים. היא נחקקה במחטף, "מתחת לרדאר" של כמעט כל הציבור. היא אינה שיטתית, ולכן נטולת איזונים ובלמים מתחייבים בין הרשויות השונות.
אבל יש מערך של חוקי יסוד, ובג"ץ נטל לעצמו, ללא הסמכה, זכות לפסול לפיהם חוקים רגילים. בזה הוא "חוקק לעצמו" מעמד של בית משפט חוקתי. ובכן, יש חוקה, אבל לקויה ובנויה על חטיפת סמכות. דווקא לכן חיוני לתקנה, לבססה ולהסדירה, כהצעות לוין.
שנית, הטענה שבאין חוקה בג"ץ יגן מהשלטון היא טענה שטחית, מפני שבג"ץ הוא־הוא חלק מהשלטון. נדרשת הגנה חוקתית גם מפניו. אנחנו זקוקים להגנה חוקתית מכל זרועות השלטון, גם מנטייה שתלטנית של שופטים לכפות מדיניות ראויה בעיניהם.
בדמוקרטיה ייצוגית האזרחים זקוקים להגנה מפני שלל קלקולים אנושיים העלולים לאפיין פוליטיקאים, שופטים, פקידים וקצינים בכל זרועות השלטון. איש אינו מחוסן מראש משחיתות או משתלטנות. לכן הפתרון הוא איזונים ובלמים בין הזרועות, כרוח הצעותיו השקולות והמתונות בהחלט של לוין.
דוגמה נוספת לשיח רדוד מצויה בניסיון להצביע על טיב החלטותיו הנאצלות־כביכול של בג"ץ. זו גישה ילדותית של אזרחים המבקשים חסות פטרונית של "מלך פילוסוף" בדמות שופט.
בג"ץ המיטיב הוא שהבטיח מיגון לבתים ביישובי הנגב המערבי, למשל, אחרי שהממשלה התרשלה במיגונם. והרי השאלה היא מי אחראי למיגון. בדמוקרטיה ייצוגית אלה הנציגים שבחרנו. אם הסמכות בעניין אינה שלהם, אזי הם גם אינם אחראים, ויוצא שאיש אינו אחראי.
כך קרה, למשל, בהילולה במירון: בג"ץ מנע מהממשלה לאכוף סמכות שם, אבל לא קיבל אחריות, ואינו יכול להיות אחראי. ההתניה הדו־צדדית בין סמכות לאחריות תקפה בין שאנחנו בעד החלטה כלשהי, ובין שאנחנו מתנגדים להחלטה זו.
דיון שטחי בהצעות לוין מערבב בין סוגיות משטריות לבין תקוות או פחדים מהחלטות מסוימות. לא כך קובעים עמדה בענייני משטר. הממשלה, ולא בג"ץ, היא האחראית, ולכן לה הסמכות בביטחון השוטף, בין שהחלטתה נכונה בעינינו ובין שלא, מפני שאם לא תישמר סמכותה, לא יהיה מי שיישא באחריות.הרעיון המנחה מאחורי הצעותיו האמיצות של השר לוין הוא איזון.
השופטים יוכלו לבחון חוקתיות של חקיקה רגילה (לא של חוקי יסוד!), אבל הפסילה תוגבל: רק בהרכב של כל הסגל בבג"ץ, ורק ברוב גדול מתוכו.
הכנסת המכהנת תוכל להתגבר על הפסילה, אלא אם כן בג"ץ פסל פה אחד.
רק כנסת שנבחרה אחרי פסילה פה אחד תוכל להתגבר עליה, כלומר: רק אחרי שהפסילה הובאה לשיפוט הבוחרים. יש כאן איזון מעולה בין הכנסת, בג"ץ וציבור הבוחרים.רעיון האיזון הוא המצוי ביסוד הצעת לוין לבטל את עילת הסבירות, שהפכה את בג"ץ לסמכות האחרונה בקביעת מדיניות.
פסילת מדיניות עקב אי־סבירות היא שתלטנות חודרנית לתחום המובהק של הרשות המבצעת, המתמנה בכנסת וכפופה לפיקוחה ולהצבעת הבוחרים.
בג"ץ מפקח על חוקיות, לא על סבירות. אותו רעיון של איזון מצוי בתיקונים נחוצים נוספים, שנעדרו מדברי לוין: בהצעות שהעלו רבים לבטל את עיוות רצון המחוקק בשיטת הפרשנות השרירותית לחוקים, לצמצם את "זכות העמידה" בבג"ץ, לרסן את היועמ"שים ולהדק את הפיקוח על הפרקליטות, המשטרה והצבא.צריך לברך את לוין ולבחון היטב כיצד תתבצע תוכניתו. הצלחתו היא הצלחת הדמוקרטיה בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו