המתנה שקיבל משרד החינוך

כשצריך להציל חיים, מתמקדים במערכות הקריטיות. לא מצילים את הרגל או את היד - מצילים את הלב.

משרד החינוך עומד לקראת טלטלה, בעקבות ההסכמים הקואליציוניים שקרעו מעליו אתתוכניות ההעשרה, את האגף לתרבות תורנית ואת החברה למתנ"סים. החלוקה הזו ממוסגרת לרוב כמשהו על גבול ההפקרות של הממשלה הנכנסת, שבציניות של חלוקת תיקים מפוררת את המשרד הממונה על עתיד ילדינו. אבל האמת היא שאולי, סוף כל סוף, תהיה כאן הזדמנות להילחם על הלב.

החינוך בישראל לא מספיק טוב. נכון, תודה לאל - אין כמעט אנאלפביתים, ואנחנו מצליחים לדאוג למספיק עובדי הייטק ורופאים בשביל להחזיק את הראש מעל המים, אבל השאלה היא לא רק מי ישלם פה מסים (וזו שאלה חשובה), אלא אם הילדים שלנו זוכים לחינוך המאפשר להם את מיצוי הפוטנציאל שלהם ושוויון הזדמנויות, ואם השוק הישראלי יוכל להתחרות בעוד עשור או שניים עם השוק הגלובלי.

מבחני הפיז"ה שנערכו ב־2018 הראו שתלמידי החינוך הממלכתי היהודי בישראל ממוקמים בתחתית טבלת העולם המפותח בתחומי מדע, מתמטיקה וקריאה. שליש מהניגשים למבחן נכשלו. תלמידי החינוך הממלכתי הערבי לא רק לא נמצאים בטבלת המדינות המפותחות, אלא מדשדשים מאחור גם ברשימת המדינות המוסלמיות - הרחק מאחורי מלזיה, ירדן ואינדונזיה. חרדים לא נכללו במבחנים הללו, וכיוון שהבנים לא לומדים מתמטיקה ומדעים - אפשר רק לנחש שהשתתפותם כנראה לא היתה משפרת את הממוצע. שיעור התלמידים המצטיינים בישראל נמוך מזה שברוב מדינות העולם המפותח (ההוצאה עבור תלמידים חלשים דווקא גבוהה), הצפיפות בכיתות גבוהה יותר - וזאת בזמן שההוצאה הלאומית על חינוך נמצאת במגמת עלייה עקבית.

אולי אנחנו מנחמים את עצמנו שהחינוך בלאו הכי קורה בבית. השפעתו של הורה בדרך כלל גדולה לאין ערוך מהשפעתו של מורה, וטוב שכך. אבל איזו נחמה עצובה זו, כשאנו צריכים לשכנע את עצמנו שלכל הפחות, הנזק של מערכת החינוך שלנו אינו נורא כל כך? ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים אומה. העם היהודי, שחרת על דגלו אוריינות, עומק, אהבת ספר וגם - כן, כן - מצוינות, מסוגל ליותר.

דווקא הקריעה של כל התוכניות העודפות מעל משרד החינוך מאפשרת להתמקד במערכת הכל כך חיונית הזו: בלי תוכניות מיוחדות, בלי מתנ"סים, בלי חינוך בלתי פורמלי; מערכת החינוך "פרופר", שש או שבע או שמונה שעות שהילדים שלנו נמצאים בגנים ובבתי הספר יום אחר יום, שנה אחר שנה, ושבהן הם אמורים להשכיל, להרחיב אופקים, להעמיק ולהפוך לאנשים המסוגלים לקחת מדור ההורים את הלפיד.

משרד החינוך קיבל הזדמנות פז במתנה, ומי יודע מתי תחזור ואילו הסכמים קואליציוניים עתידיים יסיגו אותה לאחור. זוהי הזדמנות להתמקד בעיקר: להחיות את הלב, לתקן את החינוך, להפנות את תשומת הלב והמשאבים והמאמצים להעלאת רמת הידע והמיומנויות של התלמידים. אפשר לשער שזו אולי הזדמנות שגם מפחידה את מי שאוהבים להיתלות בריבוי המשימות כדי לתרץ את חוסר הטיפול בבעיות העומק.

במסגרת הניסיון להיערך לאתגרי העשור הבא, פרסם משרד החינוך ב־2020 מסמך ארוך ועשיר הנקרא "מסמך מיומנויות דמות בוגר", שמנסה להמשיג ולמפות שני דברים: הראשון - "מה נדרש לפתח בקרב התלמידים בעת הנוכחית, על מנת שיוכלו למצות את הפוטנציאל האישי והמקצועי שלהם"; והשני - "מה נדרש מהמערכת החינוכית, כך שזו תוכל להוביל את כלל התלמידים להישגים מיטביים ולשוויון הזדמנויות". הרשימה המכובדת כוללת מיומנות דיגיטלית, מתמטית, מדעית ולשונית, חשיבה יצירתית, חשיבה ביקורתית, מודעות חברתית ועוד. כל האתגרים הללו, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים עדיין - גם אחרי חלוקת השלל בממשלה - בתחומי משרד החינוך. נקווה שקברניטי המערכת, אחרי הבעת הצער על צמצום סמכויות המשרד, יזדרזו להפוך את הלימונים ללימונדה.