זעקות שבר ערמומיות למען הדמוקרטיה

הזעקות להצלת הדמוקרטיה מ"פסקת ההתגברות" הן הסחת דעת ערמומית. המצב כיום הוא־הוא בגדר ההפקרוּת שיש לתקן. חיינו הציבוריים הוכפפו למחטף כוח שלא כדין (אוּזוּרפַּציה, בלע"ז) שביצעו שופטי בג"ץ בראשות אהרן ברק. הוא פיתה אותם בכוח בלתי מוגבל שיוקנה להם, והם בחרו להתעלם מאזהרות נשיאם הקודם, משה לנדוי, מפני התנשאות של "שלטון חכמים" אפלטוני במקום דמוקרטיה. עכשיו מהלכים עלינו אימים על גורלה של הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שרמסו ברק וחבריו. הביטוי "טובלים ושרץ בידם" מתאר אותם היטב.

יש מקום לקוות שההפחדות ייכשלו, כי הציבור בחר כנסת מחויבת להסיג לאחור את תהליך הערעור החמור של הפרדת הרשויות שביצע בג"ץ. תהליך הערעור התנהל בשלושה נתיבים. ראשית, ב־1992 חטף לעצמו בג"ץ, ללא הסמכה חוקית, רשות לפסול חוקים הסותרים, לדעתו, חוקי יסוד.

זה היה מחטף נטול כל הגבלה - לא במספר השופטים הדנים ולא ברוב מיוחס כלשהו של הפוסלים! הכוחנות הגיעה לידי כך שבג"ץ הרשה לעצמו לאחרונה לדון גם בתקפותו החוקתית של חוק יסוד.

רבים שאלו על סמך מה הוא העז לדון בחוק יסוד - האם על סמך נורמות שהשופטים יחוקקו מעל לחוקי היסוד, כלומר ימציאו יש מאין וירמסו את הפרדת הרשויות? הרי אין להם סמכות חוקית לפסול חוק רגיל (אלא כשנפל פגם טכני בחקיקתו). אז כיצד הם התיימרו לדון בכשרותו החוקתית של חוק יסוד? הכרעתם לאשר אותו לבסוף אינה מפיגה את השערורייה הלוגית והמשטרית.

נתיב שני לערעור הפרדת הרשויות היה הרחבה חסרת תקדים של "זכות העמידה", כך שלא רק נפגעים ישירים מפעולות המדינה יוכלו לעתור נגדה לבג"ץ, והפעלה סיטונית וחסרת גבולות של קריטריון ה"סבירות" לפסיקה בעתירות מעין אלה.

למרקחת הממולחת הזאת הוסיפו שיטת פרשנות "יצירתית" של לשון החוק, פוסט־מודרניסטית באופיה, שהתירה לשופטים לפסוק בשרירוּת, ללא כפיפות ללשון החוק או לכוונת המחוקק.

כך, למשל, נמנע מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל, כי "הוא לא יעבור בג"ץ"; וכך הרשה בג"ץ לאליעד שרגא לטעון נגד כשירותו של נתניהו לעמוד לבחירה, במקום לבלום אותו מייד, עקב חוסר זכות לעמוד בפניו בעניין כזה. לאזרח שרגא, המקורב בערכיו לערכי השופטים, יש עליונות על פני ההמונים התומכים בליכוד. דמוקרטיה נפלאה. בית המשפט יחליט אם מותר להם לבחור בנתניהו.

במקרה הזה הוא נרתע מבקשת שרגא לשלול את זכות הייצוג הפוליטי מתומכי הליכוד. במקרה גלנט נמנעה ממשלת נתניהו מהמינוי, בעוונותיה.

שני המקרים, אף שאינם מקבילים, נובעים ביסודם מפלישת בית המשפט למחוזות לא לו. נתיב שלישי לערעור הפרדת הרשויות מצוי בחתירה מתמדת תחת סמכות הכנסת ועצמאותה.

זה הגיע לשפל בניסיון של בג"ץ להכתיב ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מתי לכנס את המליאה, ערב הקמת ממשלת נתניהו־גנץ, ולשפל נוסף בהיתר שקיבלה ממשלת מעבר לחתום על הסכם בינלאומי חשוב עם לבנון, ללא אישור מהכנסת.

על הצפוי לנו אם לא נעצור את השוורים בדישם אפשר ללמוד כשרואים שבג"ץ הרשה לעצמו לדון בתקפותו של חוק יסוד, חוק הלאום. הבוחר אמר את דברו: המצב הזה לא יכול להימשך. הממשלה חייבת לחוקק בחוקי יסוד צמצום של זכות העמידה, הכפפת הפרשנות המשפטית ללשון החוק ולכוונת המחוקק, ומזעור עילת "הסבירות" לממדים סבירים.

לגבי פסילת חוקים: או שהיא תיאסר כליל בחוק יסוד, או שתותר רק בהרכב מלא של בג"ץ וברוב של 9 שופטים, ואז הכנסת תוכל להתגבר על הפסילה ברוב מיוחס שייקבע. אחרת בג"ץ יהיה הריבון - לא הציבור שבחר זה עתה את נציגיו.