על חרדים, כלכלה וסטייל

1. כל הסופ"ש הדהדה בחללה של מדינה מבוהלת שקופית מאיימת שנפרסה מאחורי קושמרו: 1,314 לאברך, 1,235 לחייל.

מי שלא הוטרד מהשקופית הוטרד מהטקסט שנלווה אליה. "ממשלת שינוי על סטרואידים", כינה המגיש את הממשלה שבאה "לשנות את ישראל". זה היה נורא לטעמי, ועל כך כבר נשתברו קולמוסין. כמות אי־האמת שבשקופית זעקה. שתי התמיכות כונו "משכורות", אף שהאחת מיועדת לחייל והשנייה לקיום משפחה. סכום המשכורת לחייל גבוה בהרבה (ולא מספיק), אבל נעזוב את זה לרגע. הנתון העיקרי שעלה מהשקופית הוא דווקא המסר ההפוך ממה שרצו יוצריה להציג: אי אפשר להתעלם מכך שהסכום קטן באופן מפתיע. מובן שהסך המושת על אוצר המדינה בסעיף התמיכה באברכים הוא גדול, אבל סכום התמיכה האישי באברך ובמשפחתו הוא כמעט חסר משמעות כשמדובר במשפחה בת חמש נפשות בממוצע.

אני מעריך שרוב האנשים התבוניים שראו את השקופית הזאת הזדעזעו ברגע הראשון, ואף צקצקו ואפילו חרקו שן, אבל אז, במחשבה שנייה, החל לחלחל לתודעה הנתון הזה, והם שאלו את עצמם חרש: זה הכל? במילים אחרות, המסקנה היא שאין קשר בין הבחירה של גברים חרדים להקדיש את חייהם ללימוד התורה לבין הקצבה הממשלתית הצנועה. הם ימשיכו באורח החיים הזה גם אם תבוטל.

2. אז למה בכל זאת נאבקים הנציגים החרדים על הקצבאות הללו?

יש הרבה תשובות. את חלקן תצילינה האוזניים מלשמוע, אף שפה ושם יש בהן גרעין אמת: אלה טוענים שכדי לשמר את הכוח, ואלה מדברים ברשעות על הנצחת הבערות וכל מיני ניבולי פה מהסוג הזה. לי נדמה שהסיבה נעוצה בהנצחה המיותרת של יסודות סוציאליסטיים בארצנו הקטנה, עובדה המייצרת אקלים תומך קצבאות. מפלגות השמאל ששולטות בשיח דואגות לאקלים הזה ומעניקות לגיטימציה למדיניות רווחה גורפת. המפלגות החרדיות, שכבר שנים רבות הן אבן יסוד בכל קואליציה, אינן סוציאליסטיות בתפיסתן הבסיסית, אבל טוענות, בצדק, כי אם כבר מחלקים, מגיע גם לאוכלוסיית בוחריהן את חלקה.

וכך נוצר, כבר שנים, שיתוף פעולה סמוי של אידיאולוגים משמאל ושנוררים מימין, שביחד מנציחים מצב שלטעמי יש בארץ רוב למיגורו. כמו שזה נראה עכשיו, המצב לא ימוגר.

3. באמצע שנות ה־90 סיקרתי ככתב פרלמנטרי את הנציגות החרדית בכנסת. בראש ועדת הכספים עמד הרב אברהם רביץ, וכשר אוצר כיהן דן מרידור. בדברי ימי הכלכלה החרדית, השנים האלה היו הפוריות ביותר מבחינת התמיכה הממשלתית. נקבעו בהן כללים שמערכות תקצוב אחדות מתבססות עליהם עד היום. הוכנסו סעיפים ייחודיים לבסיס התקציב, ונקבע בסיס מחודש לתקצוב הישיבות.

כל זה נעשה בשקט, ללא כותרות, ללא מהומות או ביקורת. למה? כי רביץ ומרידור. שני האישים האלה, ז"ל ויבל"א, לא היו אנשי מעשה מובהקים - אבל היו חכמים ואינטליגנטיים, הסתדרו אחד עם השני ועשו הכל בהוד והדר. זה כי היה סלבודקאי, וזה כי היה ז'בוטינסקאי. מהם למדתי כי אפשר גם אחרת. אתם שומעים, ר' יצחק, ר' אריה, ר' משה? תעשו כל מה שצריך, אבל תנסו לעשות את זה בכמה שיותר הדר.