מאז פרסום תוצאות הבחירות בישראל מקפיד העולם הערבי לשדר "עסקים כרגיל", כאילו הדרמה הפוליטית שהתרחשה אצלנו כלל אינה מעניינו. בכך אין כדי להפתיע, שהרי מה שמעסיק את הערבים היא החרב האיראנית המונחת לצווארם. הנכונות הישראלית לשלב כוחות למול איראן ואף להתעמת עימה בעוצמה ובנחישות היא לפיכך אבן הבוחן, שלפיה הם עתידים לשפוט את הממשלה בישראל.
על מדינות כמו האמירויות או בחריין אין להתפלא, שהרי בנימין נתניהו הוא שכונן איתן את הסכמי השלום. מעניינים לפיכך הם דווקא דבריו של הנשיא הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, שהכריז כי שיפור היחסים עם ישראל הוא מהלך אסטרטגי המיועד לשרת את האינטרסים של טורקיה, ולכן אין כל סיבה שיושפע מתוצאות הבחירות בישראל.
מה שעוד ברור הוא שהעניין הפלשתיני חדל מלהוות גורם המשפיע על היחס של הערבים לישראל. את זה מבינים כנראה גם הפלשתינים, שהעדיפו שלא כהרגלם להימנע מזעקות שבר נוכח המהפך הפוליטי שהתחולל בישראל.
אפשר שהפלשתינים מעריכים כי הסטטוס־קוו בשטח יימשך כשהיה, שהרי גם הממשלה היוצאת נמנעה מלנהל עימם משא ומתן. אבל נוכח האפשרות הריאלית שהממשלה החדשה תקדם מהלכים של ממש לשינוי המצב בשטח, הרי שבשתיקה הרועמת של הפלשתינים יש משום הכרה ואף השלמה עם כישלונם ההיסטורי ועם ההחמצה המתמשכת של הזדמנות אחר הזדמנות לממש משהו מחלום המדינה הפלשתינית.
רק לפני פחות משלוש שנים, בינואר 2020, הציג הנשיא טראמפ את עסקת המאה לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. ההצעה היתה רחוקה מלענות על הדרישות הפלשתיניות, ובכל זאת, לראשונה הציע נשיא אמריקני להקים מדינה פלשתינית על חלק, גם אם קטן, של ארץ ישראל. מצרים וערב הסעודית ניסו לשכנע את הפלשתינים להסכים לתוכנית, אבל אלו העדיפו לדחות אותה בבוז ולהוסיף לדבוק בחלום של פלשתין מהנהר ועד הים.
זוהי בעצם תמצית סיפור הכישלון וההחמצה של הפלשתינים.
הצעת החלוקה של נובמבר 1947 העניקה לפלשתינים 45% משטח ארץ ישראל המנדטורית, אבל המנהיגות הפלשתינית רצתה 100%, וגם האמינה ביכולתה להשיג מטרה זו. היישוב היהודי קיבל, אפוא, את הצעת החלוקה, ואילו הפלשתינים דחו אותה ובכך הובילו למלחמה שהותירה אותם רק עם רצועת עזה ויהודה ושומרון, היינו 22% בלבד משטחה של ארץ ישראל.
אבל במקום להכיר במציאות, הוסיפו הפלשתינים לטוות חלומות ולשמש כלי משחק בידי מדינות ערב במאבקיהן זו בזו ובישראל. וכך, משפרצה מלחמת ששת הימים, נפלו גם יהודה, שומרון וחבל עזה בידי ישראל.
ממשלות ישראל לא אמרו נואש, ולאורך השנים - במיוחד מאז החל תהליך אוסלו - ניסו רבות מהן לקדם הסכם פשרה שיעניק לפלשתינים שליטה על חלק מהשטח. אבל הצעותיה של ישראל נדחו בידי הפלשתינים, שסירבו להכיר במציאות ולקבל מתוך גישה ריאלית ופרגמטית את שהוצע להם, בניגוד לבן־גוריון ערב מלחמת העצמאות.
עסקת המאה של טראמפ היתה, כאמור, רחוקה כרחוק מזרח ממערב ממה שביקשו הפלשתינים (15-10 אחוזים מארץ ישראל המנדטורית). ובכל זאת, נשיא אמריקני בעל עוצמה הציע להם מדינה, וגם הפעם הם השיבו בשלילה.
עתה עתידים הפלשתינים לגלות שנשארו בלא כלום.
ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון קובעת עובדה בשטח. בעולם לא אכפת לאיש מהפלשתינים, לא מדינות ערב וגם לא רבות ממדינות אירופה הנשטפות בגל שמרני. מציאות כזו עשויה להקל על הממשלה החדשה בישראל לקדם מהלכים מהפכניים שבעבר איש לא העלה על דעתו, דוגמת החלת הריבונות הישראלית בחלקים של יו"ש.
מתברר כי דבקותם של הפלשתינים בחלומות באספמיה וסירובם להכיר במציאות - לא רק שלא קידמו אותם לעבר מטרתם אלא הותירו אותם בידיים ריקות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו