אחד הדברים המבעיתים שבהם אני נתקל במשעולי השיח הציבורי, הוא הדיבור על הקמתה של "חברת מופת" בישראל. בעיני שמרן קיצוני כמוני, הקמה של חברה, כל חברה, מחייבת תחיבת אפו של הזולת לענייניי, קל וחומר במקרה שבו מדובר ב"חברת מופת" רעננה ומושלמת שכזו. בכל מזג אוויר אעדיף לחיות בחברה עתירת פגמים, ולא במעבדה מחויכת ליחסי אנוש שמעל דלתה השלט "ברוך הבא לגיהינום".
יחד עם זאת, ולשם העניין האקדמי, ניסיתי לחשוב: במה בעצם מדובר, ומהן הציפיות הכלליות מחברה כזו לכשתקום בעז"ה? לפיכך, אפרוס בפני הקורא כמה קווים לדמותה של חברת המופת הנ"ל. חלקם אמנם אוטופיים להחריד, אך אני מבטיח שגם למציאות תינתן רשות הדיבור לקראת הסוף.
ראשית - הזולת. אני רוצה לראות חברה שבה צרותיו של הזולת הן חלק מצרותיי. אם תרצו, הגרסה האנושית ל"האחר הוא אני". חברה שבה הפרט מחויב לא רק לעצמו ולמשפחתו, אלא לשכניו בבניין ולעניי עירו באופן כללי. החלום הוא ביטחון חברתי, קהילה שמעניקה לחבריה רשת ביטחון של תמיכה ועזרה הדדית.
אני מעלה את רף החלום, ומרשה לעצמי לדבר על חברה ללא פשיעה. מדמיין בעיני רוחי קהילה שאין בה גניבות או מעשי שוד, ושגילויי האלימות בה נדירים עד כדי כך שהם בטלים בשישים. את התוצאה הזו ניתן, כמובן, להשיג באמצעים ידידותיים בסגנון צפון קוריאה, אלא שבחברת המופת שלי לא יהיה כוח שיטור, מאחר שלא יהיה בו צורך. רף ההתנהגות הגבוה יוכתב מתוך הקודים הפנימיים של האנשים, ולא בגלל פחד מעונש או ציפייה לשכר.
אני ממשיך ומדמיין חברה שאין בה מכורים לסמים, לא אלכוהוליסטים ולא זונות. חברה שבה תפיסתנו את ה"זוגיות" תשתנה מקצה לקצה ומוסד הנישואים יילמד מחדש, עד שהלא ייאמן יקרה ונוכל להגיד על הזוגיות ועל מוסד הנישואים בחברה החדשה שלנו: "זה עובד. בחיי שזה עובד". אחת מהתוצאות המתחייבות מהמבט החדש הזה היא צמצום מקרי הגירושים לכדי תופעה זניחה, אחוזים בודדים.
חברת המופת שלעיל אמנם דמיונית לחלוטין, אבל ממש מתחת לאפנו קיימת קבוצת אוכלוסייה שמזכירה אותה, לפחות בקווים כלליים.
אני האחרון שיטען שאורח חייה של החברה החרדית מושלם. מה פתאום. החברה החרדית, כמו המסורתית, הדרוזית או התל־אביבית, סובלת מבעיות פנימיות דרמטיות. אבל נדמה שלא אגזים אם אומר שבמרוץ לקראת "חברת המופת" שתיארתי באריכות למעלה - החרדים נמצאים הרבה לפני הציבור החילוני. הם מקדימים אותו בשתי הקפות.
נושא הטור הזה אינו אורח חייה של החברה החרדית, אלא אורח מחשבתו של הציבור החילוני. אולי שווה להתבונן על החברה החרדית במבט חדש, כזה שאינו מתנשא ושאולי אפילו מתעניין?
אולי הפטרונות שבה אנחנו חוטאים לפעמים בגישתנו לחרדים היא קצת נלעגת? המציאות האוטופית שציירתי לעיל אכן מוגזמת, אבל נדמה לי שזה יהיה אך הוגן להגיד שדבר אחד או שניים - הם, החרדים, עושים טוב מאיתנו.
אני תומך בכך שהמדינה תכפה לימודי ליבה על החרדים, אלא שביני לביני, אני חושב על לימודי הליבה שחסרים לנו, לציבור החילוני. חסרים לא פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו