"משקיף בג'לג'וליה בשרון", עדכן פעיל "קריים מיניסטר", ישי הדס, את עוקביו בטוויטר בשעות הערב. "כרגע כבר 60% הצבעה. ממשיכים לנהור... עכשיו השעות הטובות... דבר אחד ברור לי אחרי יום בג'לג'וליה. אנשים פה, עם כל הקשיים, עדיין לא מוכנים לוותר על התקווה".
בהנחה שתושבי ג'לג'וליה לא שינו את טעמם הפוליטי, ב"תקווה" כוונתו של הדס היא לא לאחת מהמפלגות הגדולות בגוש הרל"ביסטי - יש עתיד או המחנה הממלכתי - אלא למפלגות הערביות.
בבחירות הקודמות כמעט 60 אחוזים מהקולות הלכו שם לרע"מ, וכ־30 אחוזים זרמו למה שנותר אז מהרשימה המשותפת - חד"ש, תע"ל ובל"ד. במילים אחרות: 90 אחוזים מהקולות למפלגות לא־ציוניות, שבדרגות כאלה ואחרות של בוטות שוללות מכל וכל את הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית או מזדהות פה ושם עם כמה מאויביה.
שיהיה ברור: אין כל פסול בהכרה בלגיטימיות של המפלגות הערביות במרחב הדמוקרטי, ואף ראוי לכבד את הכרעתה הדמוקרטית של החברה הערבית בישראל. זה גם בסדר לסבור שחרף השסע הלאומי המכונן את עילת קיומן, שילובן בקואליציה הוא מהלך הכרחי. אבל מכאן ועד לספר בטוויטר ש"התרגשתי" מעוד ועוד פתקים של המפלגות האלה - הדרך רחוקה, ואין גשר מספיק ארוך כדי לגשר מעל התהום הזו.
מנטליות של נוגשי עבדים
הדס לא נרגש במיוחד מהצלחה אלקטורלית של תפיסת עולמן של המפלגות האלה; הוא נלהב מהאפשרות ששגשוגן הפוליטי יפעל לרעת נתניהו, ומתוך כך לטובת הגוש שביקרו הוא חפץ. והבעיה היא שהוא לא מציג לוגיקה שולית. במהלך היום עדכן איש Ynet, אטילה שומפלבי, על הנעשה "מאחורי הקלעים של המאמץ הכביר במגזר הערבי": חודשיים של "פעילות מאורגנת": "אנשי ציבור ואנשי עסקים (בעיקר יהודים) שעבדו קשה למען עידוד הצבעה בחברה הערבית... מימון משמעותי, מחקר, תמיכה מצד תורמים מישראל וגם מחו"ל.
הלל קוברינסקי ריכז את הנושא עבור יאיר לפיד... 60 אלף שיחות טלפון מהבוקר עד הערב. ב. אלפיים פעילים בשטח ג. לפחות חמש מאות אוטובוסים של ארגוני חברה אזרחית יהודיים". גם כאן, ספק גדול אם מבצע עידוד ההצבעה נועד לגייס תמיכה ב"יש עתיד", שהרי, לפי שומפלבי, "כל זה רק במטרה לעידוד הצבעה, לפני המפלגות הערביות עצמן".
המשמעות היא שמפלגת שלטון בישראל, או לכל הפחות גורמים הקשורים אליה, מעודדת את שגשוגן הפוליטי של מפלגות לא־ציוניות, בחלקן אנטי־ציוניות, כולל בל"ד, ושופכת משאבים להגדלת כוחן וייצוגן בכנסת.
שורפי האסמים
אני כבר לא מדבר על הגזענות המוטמעת במהלך של ההגמוניה - קבוצת הרוב השלטת - להתערבות פעילה בעיצוב דפוסי ההתנהגות הפוליטית של המיעוט - ולא מתוך הזדהות עם ערכיו, אלא רק כדי להשתמש בו באופן אינסטרומנטלי כדי לבלום יריב. אני מצטער, אבל זו מנטליות של נוגשי עבדים. אין כאן שום כבוד למצפון הפוליטי של הערבים אזרחי ישראל; רק נצלנות זולה.
זה מהלך שגובל בחוסר אחריות לאומית, אם לא למעלה מכך. זו התנהלות מופקרת. להגדלת כוחו של אגף אנטי־ציוני במוקדי קבלת ההחלטות בישראל יש השלכות אדירות, ובראשן - עניין של מתמטיקה פשוטה: שחיקת הרוב הציוני בכנסת ואולי אף בקואליציה. וזה נעשה ביודעין, וביד מכוונת. אבל בפסיכולוגיה הפוליטית של גוש השינוי, הכל, אבל בפירוש הכל, כשר במאמץ המלחמתי לבלימת נתניהו.
ואם לשפוט על פי הציוץ הנפסד של רה"מ לשעבר, אהוד ברק, זה אכן מאמץ מלחמתי: "אנחנו נילחם על החופים ובנקודות הנחיתה", הוא כתב ברפרנס מחליא לנאום ההיסטורי של צ'רצ'יל ערב היציאה למלחמה בגרמניה הנאצית, והוסיף בחוש ההומור המתאמץ והמסורבל שלו, "נילחם על מסלול האופניים ולאורך השדרה".
אני בטוח שגם אהוד ברק, בדיוק כמו רם בן ברק, לא רצה להשוות. במקרה נפלט לו מלחמה בנאצים, כמו שלהוא נפלט "היטלר" בלי כוונה. אבל זה ברור שבתפיסת עולם כל כך מקוטבת, כל כך רדופה, כל כך טעונת תיעוב ליריב ולמצביעיו, לבחירת המילים יש בכל זאת משמעות. ומעתה ברורה גם ההשלכה המעשית שלהן: לייחל לשגשוג ולעודד באופן אקטיבי כוחות פוליטיים השוללים את המפעל הציוני תוך הזדהות, פה ושם, עם אויביו - זה לא רק מותר, זה אף רצוי. זו כבר שריפת אסמים על מלא.
"אני אף פעם לא האמנתי שישראל מחולקת ל'אנחנו' ו'הם'", התפייט יאיר לפיד בסכריניות אופיינית ערב הבחירות. אבל האמת היא שבמשך חודשים ארוכים הוא העניק השראה לאחת מפסגות הקיטוב בשיח הפוליטי בישראל, והפעם היה לכך גם ביטוי מעשי.
יש בישראל גוש פוליטי שראשיו מעדיפים לראות את בל"ד מתעצמת מאשר את הגוש היריב מנצח. זה הכתם המוסרי הגדול ביותר של הבחירות האלה, ללא קשר לזהות המנצחים - ויש לקוות שבשמאל הציוני יימצאו הכוחות הרציונליים שיבלמו את הגלישה במדרון המסוכן הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו