ימינה, שמאלה והלאה וכאן

הפוליטיקה הדמוקרטית מתוחה כמאבק מתמיד בין ימין ושמאל, אבל על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים שמאל וימין?

צמד המושגים הזה מלווה את הדמוקרטיה המודרנית מאז לידתה במהפכה הצרפתית.

מתנגדי המלוכה ישבו בצד אחד של אסיפת המעמדות בפריז, ואלו שהתנגדו לשינויים חריפים ישבו בצד ימין. מאז יש שמאל וימין בכל מקום שיש בו בחירות, אבל תחולת המושגים האלה השתנתה מאוד. במהפכה הצרפתית השמאל ייצג את הלאומיות והימין תמך בשלטון הפאן־אירופי של הכנסייה ושל שכבת האצילים והמלכים. היום הלאומיות מזוהה דווקא עם הימין ועם המעמדות הנמוכים, ואילו השמאל עם המשכילים והמעמדות הגבוהים.

ומה עם ישראל? אולי כאן אנחנו יכולים למצוא איזושהי עקביות בעמדות השמאל והימין בשאלת היחס בין יהודים לערבים? לאו דווקא. מול השמאל החלוצי, שרצה לכבוש את העבודה מידי הערבים, עמד בשנות ה־20 עיתון הימין "דואר היום". עורכו היה יליד הארץ, איתמר בן אב"י, ובמערכת היו גם אינטלקטואלים בני העדה הספרדית כמו אברהם אלמליח. הם היו דוברי ערבית, והעיתון נהג לסקור את נקודת המבט של עיתוני האזור הערביים, צידד באיכרי המושבות שהעסיקו ערבים והזהיר מפני דחיקתם ממקומות עבודה ומפני התנגשות בין התנועה הציונית לבין הרוב הערבי בארץ.

בשנות ה־30 התחדד ההבדל בין הימין והשמאל בעולם, אבל גם אז הוא נותר שונה ממה שאנחנו מכירים היום. נתן ילין־מור, מראשי לח"י, שלכאורה היתה בקצה הימין, היה קומוניסט שתמך בזכויות הלאומיות של ערביי פלשתינה. ומנגד, הקיבוץ המאוחד המוכר לנו כאופוזיציה משמאל למפא"י, אבל מנהיגו יצחק טבנקין התנגד לתוכנית החלוקה ותמך כל חייו בארץ ישראל השלמה.

הסוגיות המפרידות בין השמאל והימין בישראל מתחלפות אחת לכמה עשורים. תחילה היה זה הוויכוח בין ציונות מדינית לבין ציונות של התיישבות וסוציאליזם, אחר כך תפס הוויכוח סביב גבולות הארץ את המוקד, ובשנים האחרונות נושאי המוקד שוב מגדירים אחרת שמאל וימין. ונראה לעיתים שככל שהמחלוקת בענייני מדיניות הופכת שולית יותר - כך מחריף מאבק המחנות.

השינוי ההיסטורי מזמין את השאלה מה ההיגיון במשפטים כמו "נאמנות לימין היא העיקר" או "אני גדלתי על ברכי השמאל"? מדובר במושגים סכמטיים לגמרי שמקבלים תוכן שונה לאורך ההיסטוריה, אבל אנחנו מתייחסים אליהם כאילו הם מייצגים זהות עמוקה, שבטית כמעט, כאילו מי שהפך משמאלני לימני או להפך עבר מעין המרת דת. במדעי החברה והרוח רווחת מאוד המוסכמה שזהות לאומית היא תוצאה של הבניות חברתיות והיסטוריות, אבל איכשהו לא מרבים לבחון באופן ביקורתי את עצם החלוקה הזאת לשמאל ולימין, ואנחנו מתייחסים אליהם כאל הבדל טבעי כמו מזרח ומערב של מפה פוליטית, כאילו אפשר לחלק אנשים לקבוצות עם מצפן.

האם החלוקה הזאת מועילה לנו? איך היא משרתת אותנו? לכאורה נראה שהיא עונה על צורך עמוק. הדמוקרטיה, שהעמידה חברה של שווים, הרשתה יצירת קבוצות הזדהות של מעמד או קאסטה, אבל העמידה לרשות בני אדם הזדהות שבטית ותרבותית מסוג חדש. היא מבחינה - אם לנקוט דוגמה אמריקנית - בין מי שנוסע במכונית היברידית למסעדה צמחונית ומצביע לביידן לבין מי שנוסע לציד בטנדר ענקי ומצביע טראמפ.

אבל כמה היינו יכולים להרוויח אילו היינו חושבים על שאלות העומדות לפתחנו לא רק לפי המפתח הזה? לדוגמה, אילו היינו חושבים מה באמת צריך להיות החוזה בין המורים לבין החברה ולא רק אם אנחנו משתייכים לימין שמתנגד לארגוני עובדים או לשמאל התומך בהם. כמה אפשרויות של דיון ציבורי היו נפתחות בפנינו אלמלא היה כל דיון מתחיל ונגמר ב"אנחנו" ו"ההם", אילו היינו באמת חושבים איך אנחנו רוצים לחיות ומקשיבים לזולת במקום לפחד ממנו.

ד"ר עמית עסיס הוא עורך מגזין "סגולה"