בימים אלה לפני 70 שנה סערה הארץ. נפלו פניהם של רבים מניצולי השואה וקרוביהם, כשנחתם הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה המערבית.
גם במישור האישי וגם במישור הלאומי היתה גרמניה באותם שנים מדינה שנואה. בדרכונים הראשונים שמדינת ישראל הנפיקה אף נכתב "לכל המדינות חוץ מגרמניה".
בן־גוריון, שהיה צריך להתמודד עם קשיים רבים, חשב בתחילה שהשילומים יפתרו חלק גדול מבעיות הכלכלה של המדינה הצעירה, קולטת העלייה, הנמצאת במצוקה כלכלית וביטחונית גוברת. הוא סבר כי הצדק מחייב שגרמניה תשתתף בעלות קליטת מאות אלפי ניצולי השואה שהגיעו חסרי כל, וכי אם ישראל לא תתבע את השילומים תיווצר מציאות של "הרצחת וגם ירשת", והגרמנים שפשעו גם יזכו ברכוש היהודי.
מתנגדי ההסכם ראו בכך עוול מוסרי: ההסכם יביא למחילה "רשמית" לנאצים על פשעיהם, ולנקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כלשהו, פן תהיה זו מעילה בצוואת הקורבנות ובגידה בזכרם.
חברי מפ"ם אף השוו את התומכים ליודנראט, המועצות היהודיות שהקימו הנאצים, ומנחם בגין הכריז: "הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות", וטען כי בעצם המשא ומתן יש מכירה של הכבוד הלאומי היהודי.
המחאה נגד השילומים החלה מייד עם חשיפת המשא ומתן מול מערב גרמניה, והגיעה לשיאה בהפגנה גדולה שהסתיימה מול הכנסת בעת שדנה בכך.
בגין נשא נאום חריף: "ממשלה זו שתיכנס למשא ומתן איתה - פושעת היא. בן־גוריון - פושע. שרת - פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו". המפגינים השליכו אבנים על בניין הכנסת, חלונות נופצו וכ־100 שוטרים נפצעו. בגין אף הורחק לשלושה חודשים מפעילות בכנסת בעקבות האירוע.
סוף דבר, בקולות מפא"י והפועל המזרחי נחתם הסכם השילומים, וכך גם נורמלו היחסים הכלכליים והפוליטיים עם הגרמנים, עד היום.
האם "סלחנו" לעם הגרמני? אולי ניתן לחלק בין הזיכרון הקולקטיבי לזיכרון האישי.
המוסדות הרשמיים מתייחסים לממשלת גרמניה כפי שמתייחסים לכל מדינה מערבית אחרת, בייחוד כשגרמניה נחשבת אחת הכלכלות החזקות בעולם וחברה בארגון המדינות המתועשות (G7), ולכן לישראל יחסים טובים עימה שנים רבות.
אך עד היום יש מי שלא מוכנים לקנות מתוצרת גרמנית, ממכונית ועד עט; אוהדי כדורגל רבים בישראל שמחים על כל הפסד של הנבחרת הגרמנית; למרות העובדה שישראלים רבים ביקרו בברלין, עדיין אפשר למצוא יהודים שלא מוכנים לדרוך על אדמת גרמניה.
זה כמובן לא חרם כלכלי, במעשינו הקטנים אנו זוכרים. לא רק ביום השואה, ולא רק בביקור ביד ושם או ב"זיכרון בסלון". במעשים יומיומיים, כמעט לא מורגשים, אפשר להנכיח את זיכרון השואה, ולא לתת לעצמנו לשכוח.
היטיב לבטא זאת אפרים קישון, שכתב על כך ב־1958:
"אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה...
- גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.
- נכון.
- אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
- בהחלט זקוקים.
- כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
- אי אפשר.
- אם כן, הגד לי ע כ ש י ו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
- אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
- איפה ההיגיון שלך?
- נשרף באושוויץ".
הרב ד"ר חנן יצחקי הוא ראש התוכנית לזיכרון ולמורשת במכללת אפרתה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו