הסכם היסטורי
השבוע לפני 70 שנה חתמה ישראל על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שנה אחרי שראש הממשלה הגרמני קונרד אדנאואר הודיע ש"בשם העם הגרמני בוצעו פשעים שלא יתוארו - המחייבים תקנה מוסרית וחומרית". לישראל נמסר אז בעקיפין ש"גרמניה תסכים לשלם פיצויים במסגרת משא ומתן בין המדינות".
באותם ימים עמדה ישראל על סף קריסה כלכלית. לימים הסביר ראש הממשלה דוד בן־גוריון ש"היו בידיי שתי אפשרויות: לראות בקריסתה של ישראל, או לעשות עסקה עם השטן כדי להצילה".
המו"מ החשאי שהתנהל בין המדינות ידע עליות ומורדות, וכשנודע בדצמבר 1951 שמשלחת ישראלית מנהלת באירופה מגעים עם נציגי גרמניה על הסכם - פרצה סערה גדולה, שהביאה את ישראל אל סף מלחמת אזרחים.
אולם המשא ומתן נמשך, על אף כל הקשיים, וביום רביעי, 10 בספטמבר 1952, התכנסו בלוקסמבורג נציגי ישראל וגרמניה לחתימה על "הסכם השילומים" (פיצויים). שר החוץ משה שרת חתם מהצד הישראלי, ואדנאואר חתם מהצד הגרמני, כשנציגי המשלחות לא מחליפים ביניהם מילה לכל אורך 13 דקות החתימה על הניירות והנספחים.
בהסכם השילומים התחייבה ממשלת גרמניה להעביר לישראל במהלך 12 שנים (1965-1953) סך של 3.5 מיליארד מארק גרמני (כ־9.5 מיליארד דולר במונחים של היום).
בעקבות השילומים התפתחה מדינת ישראל במהירות בעשרות תחומים, כשהשתמשה בכסף לרכוש ציוד תשתית ותעשייה; מלאים גדולים של חומרי גלם; 50 אוניות; עגורנים חדשים לנמל חיפה; תחנות כוח לחברת החשמל; קטרים, קרונות ופסים לרכבת ישראל; ציוד לפיתוח תשתית המים; מכונות חקלאיות רבות; מיכון לבניין; ועוד ועוד.
שבו הביתה: הועלו ארונות הצנחנים העבריים
ב־10 בספטמבר 1952 הגיעו לישראל ארונותיהם של הצנחנים העברים חביבה רייק ורפאל רייס, זכרם לברכה. למחרת בבוקר הוצבו הארונות על רכבים צבאיים פתוחים, ובתום טקס הספד שנערך מול בניין העירייה בתל אביב יצא מסע הלוויה, ובראשו משמר כבוד של אופנוענים, ועבר בכמה נקודות יישוב במרכז הארץ - לפני שהעפיל לכיוון ירושלים. בכל צומת דרכים המתינו לשיירה המונים, בכללם תלמידי בתי ספר, שנופפו דגלי ישראל.
רייק ורייס, שהיו בני זוג בחייהם, היו חלק מקבוצת "צנחני היישוב", שהתארגנה בארץ ישראל במגמה להתנדב לצבא הבריטי ולסייע לו במאבקו נגד גרמניה הנאצית. מתוך 240 מתנדבים נבחרו 110 שנשלחו לאימונים במסגרת הפלמ"ח, ו־37 הטובים ביותר (34 גברים ו־4 נשים) התנדבו לצבא הבריטי והמשיכו את אימוניהם בקהיר שבמצרים, כולל אימוני צניחה. בתום השתלמותם הצבאית הם הוצנחו בכמה מחזורים באירופה, בעיקר ביוגוסלביה ובסלובקיה, במטרה לאסוף מודיעין עבור הבריטים, שהעלימו עין מכוונתם של הצנחנים העברים לחדש באותה הזדמנות קשר עם ניצולים יהודים.
ב־20 בספטמבר 1944 הוצנחה ממטוס אמריקני רביעיית צנחנים, ובהם רייק ורייס, שפעלו בסלובקיה במשך כחודשיים, עד שנתפסו ב־20 בנובמבר 1944 על ידי הגרמנים והוצאו להורג. שניהם היו בני 30 במותם.
בצהרי 11 בספטמבר 1952 הגיע מסע הלווייתם מהשפלה לירושלים, והארונות הוצבו למעבר הקהל בחצר בניין המוסדות הלאומיים, ומשם הועברו להר הרצל. בטקס הקבורה השתתפו בני המשפחות, ותיקי הצנחנים ממלחמת העולם השנייה וחברי קיבוציהם של השניים, מענית וחוליות.
המכון שמעלה את פריון העבודה
"לא כל התעשייה הישראלית מיושנת", כך הודיע מנהל המכון לפריון העבודה והייצור, יהושע קופרארד, במסיבת עיתונאים שכינס בתל אביב ב־8 בספטמבר 1952, לסיכום שנת העבודה הראשונה של המכון. "היו לנו השנה גם הפתעות טובות", דיווח.
הגורם המקצועי הראשי במכון היה פרופ' אמריקני צעיר משיקגו בשם אייב מורדוביץ, שנחשב לאחד מאנשי המקצוע הבולטים בעולם בתחום קידום וייעול שיטות עבודה. מורדוביץ נשלח לישראל מטעם ארגון העבודה הבינלאומי, לשהות של שנתיים. הנהלת המכון הורכבה מעשרות נציגים, אחד מכל מפלגה, וכן נציגים ממשרד העבודה, מההסתדרות, מארגון התעשיינים, מארגון האינג'ינרים (מהנדסים), ממשרד המסחר והתעשייה, ועוד.
במהלך שנת העבודה הראשונה נשלחו מהנדסי המכון לביקורים בעשרות נקודות ייצור בארץ, בדגש על ענפי היהלומים והפרדסנות, שהיוו חוליה חזקה בשרשרת הקצרה של בתי חרושת בישראל שייצרו ליצוא. תפקיד המהנדסים היה לבחון את התנהלות נקודות הייצור בבתי החרושת שביקרו בהם, ולהגיש את מסקנותיהם לוועדה מקצועית במכון, כך שתכין המלצות בנוגע לשיטות עבודה חדשניות.
בענף היהלומים הצליח המכון, כבר בשנתו הראשונה, לייצר מערכי עבודה חדשים שנדגמו והוכיחו עלייה בפריון ברמה ממוצעת של כ־30% בכל המלטשות שאימצו את הנחיות המכון.
המכון הקים גם "מדור לשאלות ותשובות", שהתבסס על ידע מקצועי מחו"ל, וגם הוא נחל הצלחה בקרב מנהלי בתי החרושת, מייד עם תחילת מתן השירות.
חצי חלב - חצי אבקה
באמצע ספטמבר 1952 נמסר "ממקור מהימן", כי בשל מצוקת החלב תינתן בקרוב הרשאה למחלבות לערבב אבקה בנוזל החלב ביחס של 1:1, כלומר חלקו של החלב "האמיתי" בכוס חלב יהיה 50 אחוזים בלבד. הצעה דומה כבר הועלתה בעבר על ידי דב יוסף, כשהיה שר האספקה והקיצוב, והוסרה מסדר היום במהירות בשל תגובתו הנזעמת של הציבור. כעת מסר המקור ש"כשתפוקת הפרות כה דלה בשל ימי הקיץ החמים - ממש אין ברירה". במשאל רחוב שערך עיתון "חרות" האופוזיציוני, ענתה אחת הנשאלות ש"בשביל חלב מאבקה אני לא צריכה את הממשלה. יש לי קופסת אבקת חלב שקיבלתי מקרוביי באמריקה, וכשיש מחסור בחלב אני מערבבת כפית אבקה בחצי כוס מים - והטעם די סביר". אסתר גינות, מנהלת "ארגון אימהות עובדות", הבהירה ש"יש להשאיר להחלטת אם המשפחה אם רוצה היא לערבב את החלב באבקה, ובאיזה אחוז".
שלב שני בייבוש החולה
ב־9 בספטמבר 1952 חתם דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל על הסכם עם חברה קבלנית אמריקנית בשם "קונסטרקשן אנרג'י קורפוריישן" על השלב החשוב ביותר במפעל ייבוש החולה. בשלב זה היתה מטרה משולשת: חפירת תעלות למניעת הצפת עמק החולה במי הירדן, פיתוח תשתית שתאפשר ניצול כמויות המים הגדולות המגיעות מצפון לצורכי השקיה, ופיתוח תוכנית מעשית לניצול מרבצי הכבול העצומים באזור. מקק"ל נמסר ש"שלב עבודות זה יימשך כחמש שנים, ועלותו תעמוד על 5 מיליון לירות".
תמותת תינוקות במעברות
ממשרד הבריאות נמסר ב־8 בספטמבר 1952 שבקיץ שחלף מתו במעברות 82 תינוקות מכל 1,000, כשהתמותה ביישוב כולו עמדה על 50 מכל אלף, ו"וגם זה אחוז גבוה מאוד", כהגדרת דובר המשרד. הסיבות לתמותה הגבוהה היו הרעלות ושלשולים בקרב התינוקות כתוצאה ממזון מקולקל וחוסר טיפול מתאים, כשבמקרים רבים בתי החולים סירבו לקבל תינוקות חולים בגלל תפוסת מיטות מלאה עד אפס מקום.
שנת הלימודים נפתחה עם 350 אלף תלמידים
ב־4 בספטמבר 1952 נפתחה שנת הלימודים החדשה, שאופיינה במחסור במורים. כדי להתגבר על הבעיה נפתחו במהלך הקיץ, בכל רחבי הארץ, קורסים מזורזים ללימוד הוראה, לצד תוכניות אולפן מקוצרות להכשרת מורים עולים. נוסף על כך, כל מורה הוסיף שתי שעות הוראה בשבוע, ללא תוספת שכר. בכיתות עצמן הונהגו שתי משמרות לימודים - הראשונה בבוקר והשנייה בשעות הצהריים/
מזהים מישהו מהמצולמים? אנא כתבו לנו ל־yor@shimurisrael.org
הנעלמים / עיתונים שהיו
דבר הפועלת
ירחון הנשים הראשון שיצא לאור בעברית בארץ ישראל, החל מ־1934. בתחילה הוא נקרא "ירחון האישה בעבודתה ומשפחתה", ושונה ל"דבר הפועלת - ירחון מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל". הירחון יצא במסגרת העיתון "דבר", והקו המערכתי שלו התמקד בתכנים שהוקדשו למעמד האישה בישראל כאם, כפועלת וכאשת משפחה. העורכת הראשית במשך עשרות שנים היתה רחל כצנלסון־שזר, אשתו של נשיא המדינה השלישי, זלמן שזר.
הצרכנייה / פריטים מאז
מקציף ביצים
שנים רבות לפני המצאת המכונות החשמליות שהפכו את החיים לנוחים וקלים יותר, רווחו במטבח שתי דרכים להקצפת ביצים: בראשונה השתמשו בידית עץ עם סליל קפיץ גדול בראשה, שאותו טלטלו במהירות בתוך קערת הביצים (ללא קליפה) עד להקצפה. השנייה היתה "של הביוקר", וכללה צנצנת זכוכית שאליה הוכנסו הביצים, והללו הוקצפו בסיבוב מהיר של שני ראשי ערבוב, שהופעלו בידית "מנואלה".
דיוויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין
