בחודש פברואר האחרון, עוד לפני שהחלו להיווצר המשבר או האווירה המתוחה בענף ההיי־טק, הצהיר ראש הממשלה החליפי דאז ובפועל כיום, יאיר לפיד, על חזונו: מיליון ישראלים יעבדו בהיי־טק. לפיד אינו לבד. כבר שנים שהמנהיגים בישראל, ובעקבותיהם האזרחים עצמם, גאים להגדיר את המדינה כ"אומת הסטארט־אפ". אך כאן צריכה להישאל השאלה: לְמה אנחנו קוראים היי־טק? לחברות שמוכרות שווי על הנייר? לחברות ללא מוצר או ללא רווחיות? האם כל מה שאנחנו מדמיינים שאנחנו חושבים בראש על "היי־טק" הוא תעשיית חלומות דווקא?
הרי משמעות השם "היי־טק" הוא היי־טכנולוגי. כלומר טכנולוגיה גבוהה. "ישקר" שהוקמה כבית מלאכה לעיבוד שבבי כבר מזמן, היא מעצמת ייצור של מוצרים ממתכת שמיוצרים בטכנולוגיות גבוהות או מתקדמות; "אינטל" שמייצרת שבבים לכל העולם ולכל התעשיות, היא בעצם עירוב של תעשיית כימיה, חומרים ואפילו ביולוגיה עתידנית, אבל בסוף יוצא מוצר.
אווירת המשבר מלמדת אותנו את הכלל הראשון בשוק ההון - אין דבר מסוכן מאשר לאכזב את המשקיעים ואת הלקוחות. אופנת היוניקורנים שנצצה פה בשנים האחרונות הזכירה את מה שקרה כאן בסוף המאה הקודמת, רק בעוצמות גבוהות יותר. את המחיר לכך אנחנו מתחילים לשלם עכשיו. חברות שהערך שלהן בנוי אך ורק מעליית ערך עתידי, הן לא בונות כלכלה ולא בונות מדינה. הנטייה לנפח חברות שבסופו של דבר מתכווצות לגודלן הריאלי, אינה בריאה ואינה טובה למשק ולכלכלה.
כי בסופו של דבר, אין ולא יכול להיות תחליף למוצר קיים. יכולים להיות אביזרים לנהיגה דוגמת "מובילאיי", תעשיות מזון דוגמת "ביונדמיט", או לתוכנה כ"מיקרוסופט" ו"לינקדאין". אותן חברות, אגב, מעסיקות עובדים בכל תחומי העיסוק ולא רק במקצוע ספציפי אחד. אותן חברות עובדות לפי מודלים כלכליים ריאליים, ובסוף יש שורה תחתונה ורצוי שהיא תהיה רווחית. ורצוי שלא לפי שווי רגעי של חלום, שעלול להתנפץ או להפוך לסיוט. תעשיית החלומות עובדת על אקסטרפולציות לשווי עתידי שלא תמיד מגשים או קיים, וכל שינוי הכי קטן בשוק חושף את העובדה שאין לה באמת עמוד שדרה חזק ויציב להישען עליו.
הבעיה היא שהפוליטיקאים שמצהירים שרק היי־טק הוא העתיד שלנו, צריכים להגדיר מהו ההיי־טק שהם מתכוונים אליו ולהפנות מספיק משאבים ותשומת לב לתעשיות המתקדמות והמסורתיות, כדי להיות קטר הייצור והיצוא. הסיבה הראשונה היא, כאמור, שללא תעשייה מקומית אנחנו חשופים בעת משבר עולמי לחוסרים בצרכים הבסיסיים שלנו; והסיבה השנייה היא שאי אפשר להתבסס אך ורק על כסף שגדל על העץ. בשורה התחתונה, משק שטופח לעצמו על השכם בגלל "יוניקורנים־על" הוא משק שלא מעריך נכון מהיכן מגיעים הלחם והחמאה שלו. לזרוק סיסמאות לחלל האוויר כדי לתפוס טרמפ על עגלה שנמצאת בתקופת זוהר, זאת לא תוכנית עבודה. השילוב הנכון הוא לתמוך בתעשייה המסורתית ובתעשיות המתקדמות, שמייצרות מוצרים עם ערך מוחשי לצד אותה התעשייה שבנויה על "חלומות", ושנמצאת תמיד בסיכון גבוה יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו