תענוג לראות בימים אלה את מנהיגי גוש השינוי־ריפוי־רל"ב מנסים להיחלץ איכשהו מהבור שאליו התגלגלו כולם יחד עם גדי איזנקוט, בגלל אותו ראיון שממנו השתמע מה שכולם יודעים: אם לא יהיה רוב מובהק של 61 מנדטים למפלגות האופוזיציה - הם ימחזרו בחפץ לב לאיזשהו דיל עם מנסור עבאס. כלומר רע"מ. כלומר התנועה האסלאמית.
יו"ר מפלגת רע"מ מנסור עבאס, בראיון ל"פגוש את העיתונות": "ניפרד מ'האחים המוסלמים' ונקים מוסדות עצמאיים" // קשת 12
לכאורה, ההתבטאות המפתיעה והמהדהדת של עבאס אמורה היתה להכשיר את הלבבות לקראת שובה של קואליציה בשותפות רע"מ. "אנחנו לא 'האחים המוסלמים'. ניפרד ממועצת השורא", הכריז עבאס, והודיע חגיגית על פרידה של המפלגה ממוסדות התנועה האסלאמית. האם זה מבשר על יציאה לדרך עצמאית, והתמקדות בסדר יום אזרחי?
לא. כי מי שהקשיב לעבאס בערבית, שמע הצהרת כוונות שונה לגמרי: "אני לא אומר פרידה, אני אומר 'נבדלות'", הוא צוטט בראיון לכלי תקשורת בערבית, שתוכנו הובא ב"עכשיו 14". "הקשר החברי־ארגוני יישאר קיים... יש אנשים שחושבים שהצעד הזה משמעותו כאילו ויתור על הכיסוי הפוליטי מעל התנועה האסלאמית - ההפך!".
את החלק הזה, כצפוי, פספסו באלגנטיות רוב כלי התקשורת שריחפו על אופוריית "המהפך" של מנסור עבאס. אבל אין באמת מהפך, וגם אם היה - לא אמורה להיות לו כל משמעות. שהרי ראשי גוש השינוי ממילא פוסלים על הסף מפלגות שאינן משתייכות למה שהם מכנים בקלישאית שוטפת "הרוב הציוני" או "ברית המשרתים", כלומר "מי שיכול לשבת איתי בטנק ברפיח", כדברי נפתלי בנט. נפרד או צמוד לתנועה האסלאמית, נבדל או קשור למועצת השורא, מנסור עבאס ממילא לא אמור להיות ברשימה שעולה לגמר.
יש צדק פואטי בעובדה שבדיוק כפי שהם עצמם לא רואים בעבאס שום ערך אנושי, אלא אמצעי טכני להורדת נתניהו, כך השמאל והאליטות לא רואים באיזנקוט ובבנט מנהיגים אמיתיים, אלא פתרון מהיר להפלת המחנה הלאומי
אפס במנהיגות
העניין הוא שפליטת הפה הזו חשפה קצת יותר מתוכנית מגירה מוכחשת; היא חשפה את טבעם האנושי של ראשי גוש השינוי ואת גזענותם הסמויה של חלקם. אבל הרבה יותר מזה, היא חשפה את העובדה הפעוטה שלאף אחד מהטוענים לכתר ראשות הממשלה במחנה השמאל־מרכז, אין היום את האומץ לנסח אמירה עקרונית, גם אם היא שנויה במחלוקת.
איזנקוט עצמו, מרגע שהבין את המהומה שהקים, פנה לטקטיקה הדלוחה ביותר במדריך לרל"ביסט המתחיל, והחל לטנטרם בפייסבוק "ביבי פויה" וקלישאות "נחזיר את התקווה", במקום לדבר לגופו של עניין ולהגיד מה הוא באמת חושב על שותפות פוליטית עם עבאס או הישענות על מפלגתו במתכונת זו או אחרת.
יאיר לפיד, שחברי מפלגתו מרבים לשבח את יו"ר רע"מ בראיונות (ח"כ מירב כהן: "מנסור עבאס הוא ציוני"), לא ניפק עד כה שום אמירה שמחדשת משהו מעבר להתנגדות קודמת שהשמיע בקיץ הקודם: "הם לא יכולים להיות המנדט ה־61, ואי אפשר להקים ממשלה שתלויה בהם". למה? כי "החברה הישראלית והחברה הערבית לא מצליחות לעמוד בזה". לא הקשרים של רע"מ לעמותות המסונפות לאחים המוסלמים או אפילו לחמאס, כפי שנחשף בתחקירים, לרבות ב"ישראל היום", וגם לא הכפיפות לתנועה האסלאמית, ואפילו לא אי־השירות בצה"ל. הבעיה של לפיד היא דעת הקהל, שאינה בשלה לכך.
את נפתלי בנט, שותפו של לפיד לממשלת השינוי, לא תשמעו מדבר על הנושא, בדיוק כפי שהוא מתחמק בהתמדה מכל נקיטת עמדה משמעותית אחרת בעת הזו. במקרה שלו, אין הרבה ערך למה שיגיד על הרכב הקואליציה הבאה. כמו שצייץ לגביו מישהו באירוניה מושחזת, נוכל להאמין שנפתלי בנט לא יקים ממשלה שנשענת בדרך כלשהי על מפלגה ערבית - רק אחרי שיחתום על התחייבות בשידור חי בטלוויזיה.
היחידים שבכל זאת השמיעו עמדה קונקרטית הם מנהיגי המפלגות שממילא לא נתפסים כמועמדים ריאליים לראשות הממשלה: אביגדור ליברמן (מתנגד), בני גנץ (מתנגד) ויאיר גולן (תומך). לפחות הם, שאין להם כנראה יותר מדי מה לסכן, מוכנים לעמוד מאחורי עמדה ולנמק אותה.
וגם אפס ביחסי אנוש
אבל גם איתם, קשה לחמוק מהתחושה שראשי גוש השינוי (למעט יאיר גולן), ובעיקר בנט ולפיד, מתנערים בגסות ובכפיות טובה ממנסור עבאס, האיש שנתן להם את ממשלת השינוי, שספג עבורם אש וגידופים מכל כיוון, שחצה את הרוביקון בשבילם. יותר מזה: הוא גם היה השחקן הכי יציב בקואליציה הרופפת שהם הנדסו ברישול. זה הוא שנשלח לדבר על ליבה של ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ שפרשה מהקואליציה וטלטלה את הממשלה. החוטים שנפרמו מגוש הטלאים באו מתוך מפלגתו של בנט (סילמן ואורבך) - לא ממפלגתו של עבאס.
וגם עכשיו, כשברור שהם עשויים להזדקק לו שנית, הם לא מסוגלים להתייצב בפני הציבור ולומר באומץ: כן, בעינינו הוא שותף לגיטימי, או חצי־לגיטימי, או אפילו סתם גלולה שנסכים לבלוע ולו לממש את שאיפותינו הפוליטיות
כי ממילא הגישה לעבאס ולרע"מ לא שיקפה עבורם הרבה יותר מניצול טכני, חד־פעמי, בסגנון השתמש וזרוק. הם לא הזדעזעו במיוחד מעמדותיו ומהתנועה שהוא מייצג, כי בעיניהם הוא לא יותר מאצבע. וגם עכשיו, כשברור שהם עשויים להזדקק לו, הם לא מסוגלים להתייצב בפני הציבור ולומר: כן, בעינינו הוא שותף לגיטימי, או חצי־לגיטימי, או אפילו סתם גלולה שנוכל לבלוע כדי לממש את משימת־העל הלאומית שלנו, שהיא... היא... היא... להביס את נתניהו.
העניין העמוק הוא שלא משנה כמה חמאת "ברית המשרתים" או משחת "החבר'ה מהטנק" נמרח על גוש הרל"ב, אין ולא היה שם מעולם יעד מדיני, כלכלי או חברתי משותף. אין ולא היה שם קו אידיאולוגי שיכול להחזיק קואליציה, ואין לראשיו בדל כריזמה פוזיטיבית משל עצמם. מה שמרים אותם בסקרים הוא כוח העילוי של רוחות התיעוב התקשורתי והממסדי לנתניהו. ויש לכל הפחות מעט צדק פואטי בעובדה שבדיוק כפי שהם עצמם לא רואים בעבאס שום ערך אנושי, זולת אמצעי טכני להורדת נתניהו, כך השמאל והאליטות לא רואים באיזנקוט ובבנט כל פוטנציאל מנהיגותי ממשי, אלא פתרון טכני יעיל להפלת המחנה הלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו