ואיפה הייתם כשמנדלבליט היה על הכוונת של השמאל?

זה תמיד מרשים לראות את מכונת הפאניקה המוסרית בפעולה. הפעם גויסו לבריקדת התבהלה עיתונאים ופוליטיקאים כדי לדאוג שנתחלחל היטב מח"כ יואב קיש מהליכוד, לאחר שצייץ שאם היועמ"שית תאשר את מינוי הרמטכ"ל - סוגיה שמצויה במחלוקת פוליטית - "היא תוחלף מיידית כשנחזור לשלטון". ההסתערות הייתה מיידית, ושום דברי הסבר של קיש לא יכלו לגבור על תזמורת הגינויים בניצוחו של מאסטרו גדעון סער, שר המשפטים. "גנגסטריזם", הוא צייץ בתגובה. ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד, שוחח מצידו עם בהרב־מיארה והדגיש את הגיבוי המלא שהוא נותן לה. בשיא הדרמה סיכמה מושא האיום עצמה את האירוע: "גם מים סוערים לא יסיטו אותנו מדרכנו".

בכל הקשר אחר היינו בוודאי מתרשמים עמוקות מהמחויבות העמוקה לממלכתיות, אבל מה לעשות שלחלקנו יש עוד שאריות של הגינות היסטורית. הבה נפליג בשביל הזיכרונות אל כיכר גורן בפתח תקווה, אי־שם מול ביתו הפרטי של היועמ"ש הקודם, ד"ר אביחי מנדלבליט. אתם זוכרים את השלטים שהנפנו אז בכל מוצ"ש? "שומר הראש של נתניהו" ו"היועץ המשפחתי" היו פופולריים במיוחד. מפגינים המתינו לו ביציאה מבית הכנסת או בסופרמרקט השכונתי, ומובילי המחאה - חלקם אורחים קבועים בפאנלים טלוויזיוניים, כמו אלדד יניב, כינו אותו "פחדן" או "המשבש הראשי". יניב עצמו הודיע ש"הפסקנו להיות נחמדים" והכין את מנדלבליט ל"עוד הפתעות". לא מנומס לטעמכם? ובכן, ענה יניב, "מנדלבליט עובד אצלנו. הוא משרת ציבור. שלא יתבכיין".

גנגסטריזם מהכיוון הנכון

זה השלב שבו אתם אמורים להגיד: לא דין מפגיני רחוב כדין פוליטיקאים. צודקים, אבל להפגנות מוצ"ש אצל היועמ"ש, שכל תכליתן היתה להפעיל לחץ פסיכולוגי־תקשורתי על מנדלבליט, הצטרפו גם לא מעט פוליטיקאים, כולל חברי כנסת מכהנים ומועמדים.

הרטוריקה הלוחמנית וקריאות "מנדלבליט סמרטוט" לא הפחידו אותם במיוחד. היו שם יו"ר מפלגת העבודה ונבחרי המפלגה כמו אבי גבאי, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, או אנשי מרצ כמו תמר זנדברג וזהבה גלאון. האחרונה, בשלהי כהונתה כיו"ר מרצ, עוד טענה ש"מנדלבליט הוכיח שוב כי הוא היועץ המשפחתי לממשלה לפני שהוא יועץ משפטי, ושאינו ראוי לתפקידו... נתניהו צריך ללכת ולקחת את מנדלבליט איתו".

איש מהם, אגב, לא נבהל כשראש ממשלת ישראל לשעבר ומועמד גם באחד מסבבי הבחירות, אהוד ברק, הטיח במנדלבליט ובפרקליט המדינה דאז, שי ניצן: "מה עושה אתכם לרכיכות? חרפת עולם על בלפור ועליכם". וכדי להעניק לתופעה הזו תעודת כשרות אתית, קיבל בית המשפט העליון את העתירות נגד כוונת המשטרה להרחיק את ההפגנות מאזור מגוריו של היועמ"ש, בטענה שהפגנות אלה "אינן ביטוי 'נחות' הראוי להגנה בהיקף מצומצם, אלא מימוש של הזכות לחופש הביטוי", ואף הכיר בערכה הסמלי של כיכר גורן כאתר מורשת מחאה.

כל הפלאשבק הזה לא נועד להצביע על צביעות, אלא להדגיש נקודה אחרת: הפוליטיזציה הכוחנית של מוסד היועמ"ש לא התחילה אצל יואב קיש, אלא בכיכר גורן, כשכל המערכות מעצבות־התודעה שיתפו פעולה עם גנגסטריזם בכיוון ההפוך: שיימינג שיטתי, הטרדות, גידופים וטרור פסיכולוגי בגיבוי פוליטיקאים בכירים ושופטי העליון - כדי לוודא שמנדלבליט יקבל את ההחלטה הנכונה.

והעניין הוא שזו לא בהכרח תופעה שלילית: לא כשהיא באה מהשמאל האקטיביסטי, ולא כשהיא מגיעה מהימין המשילותיסטי. בתגובה לסערת "האיום על היועמ"שית" ביכה כאן השבוע מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, את "ההתייחסות המזלזלת בכל מי שאינו נבחר ציבור", והזכיר כי "בדמוקרטיות הוותיקות מקובל להתייחס ל־civil servants, עובדי המדינה, כמי ששומרים על האינטרס הציבורי הא־פוליטי", והדגיש כי מדובר ב"אנשי מקצוע".

טיעון הגון וממלכתי, ללא ספק, ובה במידה נאיבי. אלשיך, כמו בהרב־מיארה או מנדלבליט לפניה, בוודאי רוצים לחשוב על עצמם כמי שפועלים לפי "אמות מידה מקצועיות". אבל אין שום סיבה להניח שחוקי הטבע החלים על כל קבוצה חברתית - מכיתה בבית ספר ועד למועדון גולף - לא חלים, וביתר שאת, על ארגונים ביורוקרטיים עתירי משאבים וכוח. "אמות מידה מקצועיות" הן פעמים רבות כסות מילולית נמלצת לדפוסי חשיבה קבוצתית, להטיות קוגניטיביות, לנאמנות עיוורת לקונספציות. ומנגנונים עתירי עוצמה נוטים לצופף שורות מול איומים חיצוניים, להיאבק בשינויים, לשתף פעולה עם מוקדי עוצמה נוספים ולעשות הכל כדי להגן על אינטרסים.

תם עידן החסינות

מול הנטיות האלה צריך פיקוח אזרחי עקבי ושיטתי, ובעיקר אמין, אבל מערכת המשפט הישראלית מצופה משום מה בטפלון מגונן, וכל מילת ביקורת נגדה מעוררת את רפלקס הגינויים. אפילו הממסד הצבאי לא זוכה להנחות האלה בישראל המיליטריסטית. טראומת 73' חיסלה את עידן האלילים במדים, ומאז המלחמה ההיא, כל כישלון הוא מחדל שמצריך ועדת חקירה, וכל פעילות מבצעית או שגרתית מפוקחת על ידי ארגונים ועמותות ותקשורת נשכנית.

ובכן, בכל הנוגע למערכות אכיפת החוק בישראל, הוכח שהצדק היה עם אלדד יניב. הדברים שעלו עד כה במשפט נתניהו - מהחורים והשגגות בכתב האישום ועד לשיטות החקירה המקוממות - מצדיקים בדיעבד דרישה לשקיפות, לפיקוח ולביקורת. וכששר ביטחון בממשלת מעבר פועל למינוי רמטכ"ל כשהאינטרס הפוליטי שלו חשוף, מותר גם לפקפק ב"אמות המידה המקצועיות" של היועמ"שית שמכשירה את המהלך הקונטרוברסלי. "אסור לאיים", תגידו. נכון; אבל זה המחיר של הסתגרות מאובנת בפני תהליך מתבקש ובפירוש חיובי של הדמוקרטיזציה של השדה המשפטי בישראל. תם עידן החסינות, וטוב שכך.