אישה קמה לעמל יומה. באוטובוס שבו היא נוסעת לעבודתה, איש אינו יודע במה היא עוסקת. לא סודי במיוחד, אבל חיוני. היא עובדת בגן ילדים, במעון או במשפחתון. אם תפוטר או תתפטר, איש לא ידון בזה. אחרי הכול, למי יש זמן לדון בזוטות כאלה.
אנחנו רגילים להפקיד את ילדינו במקומות הללו ולצאת בחופזה לעמל יומנו שלנו. כך נתפסות המטפלות, הסייעות והגננות, כרעשי רקע, אמצעי הכרחי לאפשר להורים לחיות את חייהם. כמובן, כדאי שרעש הרקע הזה יהיה נעים לאוזן והילדים ישמחו לקום בבוקר ולשוב אל הגן. אבל זו כמובן רק תמונה חלקית.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה סיים בני הבכור את שנתו בגן הילדים הראשון שלו. למעשה, לא גן ילדים אלא משפחתון שאליו היינו מביאים את הקטן לבלות את יומו, לרכוש מיומנויות חברתיות ולאפשר להוריו להתפנות לענייניהם. קשה, קשה להיפרד מילד. כל הורה חווה את הפרידה הראשונה וההרגשה הכבדה להפקיד את החשוב מכול בידי אחרים.
והנה חלפה שנה ואני בא לקחת את בני. בשנה הבאה יפקוד גן אחר וסביר להניח שלא יזכור את המטפלות, כפי שבשנים הבאות ייוותרו לו מעט זיכרונות מהגננות. אבל אני כהורה מכיר טובה למי שהיו עם ילדי, האכילו אותו, ניקו אותו, חיבקו אותו בהיעדרי ושרו לו שירים.
בישראל יש עשרות אלפי מטפלות, גננות, סייעות שמדי יום מתמודדות עם ילדינו במקומנו. רובן הגדול עושות זאת באהבה ובמסירות. עמדתי מול המטפלת, אישה שעלתה מדרום אמריקה, עברית כבדה ועיניים טובות. מה אומרים לה? אמרתי לה שבני לא יזכור אותה מן הסתם, אבל יישא אותה בתוכו לכול מקום בחייו באמצעות חיוכיה שנצרבו בתודעתו, חיבוקיה היומיומיים שנטמעו בגופו, והאהבה שנטעה בו, סם חיים ידוע שהשפעתו נמשכת חיים שלמים.
קצת קשה היה לה להבין את הדברים ולכן נעזרתי בפנטומימה ובתרגום חלקי לספרדית. משהבינה, נרעדה והחלה לבכות. אמרה שבגלל זה לא רצתה לעבוד כמטפלת, כי ידעה שתיקשר לילדים ואז תתקשה להיפרד מהם. כן. אבל את לא ממש נפרדת, חזרתי ואמרתי. את הולכת אתו, בתוכו.
זה היה לפני כמה שנים. בדרך חווינו מטפלות, גננות וסייעות נוספות. הוא סיים את גן החובה ופקד את ספסל הלימודים, ומי היום יושב על ספסלים. כולנו זוכרים את שנתנו האחרונה בגן הילדים. אולי לא לפרטי פרטים אבל התודעה בשלה דיה לעבד את הנתונים ולשמור אותם להמשך החיים.
המעבר מגן הילדים אל בית הספר הוא מעבר מילדות מוקדמת לילדות בוגרת יותר, שינוי תודעתי מעולם הדמיון לעולם ההיגיון. אני משתדל שבית הספר לא ימחק לגמרי את העולם הקודם, והדמיון יישאר מרכיב קבוע בתודעה של הילדים בכל שלב בחייהם.
ועדיין ממרחק השנים אפשר לעצור ולהתבונן בתפקיד המכריע שהיה לנשים האלה בחיינו המוקדמים, למקום המרכזי שהן תופסות בחיי ילדינו, לאוצרות הנפשיים שהטביעו בנפשם הצעירה.
שנה חלפה, הקיץ הגיע ואתו חופשה ארוכה ארוכה. זה הזמן להיחלץ ממסך הציניות המכסה את שגרת יומנו ולומר לנשים הללו – מטפלות, סייעות וגננות: תודה. חופש נעים גם לכן. חיזרו רעננות. נזדקק לכן בשנה הבאה.
לעמוד הפייסבוק של דרור אידר:
https://www.facebook.com/dror.eydar/posts/10151649359771855?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו