ליברמן מקים את "החזית הערבית המאוחדת"

חוק המשילות עבר בקריאה טרומית, צילום: ערוץ הכנסת

חוק המשילות שעבר בכנסת בקריאה טרומית הוא אוסף מקרי למדי של כמה רעיונות, אשר חלקם מוצדקים (כגון צמצום מספר השרים וסגניהם), חלקם פוגעים בדמוקרטיה שלנו (התניית העלאת הצעת אי אמון בהבטחה מראש של 61 חברי כנסת המוכנים לתמוך במועמד חלופי לראש הממשלה המכהן), ואחד יקים בכנסת הבאה - אם יעבור - את "החזית הערבית המאוחדת". הרעיון המדובר (העלאת אחוז החסימה מ־2% ל־4%) יכול לגרום נזק ליהודים ולערבים אזרחי ישראל. 

אביגדור ליברמן, המנסה להמשיך למשוך בחוטים גם מתוך דיוני בית המשפט העוסקים בעניינו, אינו מתכוון לתוצאה המסתמנת. אבל כשיבין למה גרם יהיה זה מאוחר מדי, ממש כשם שהוגי רעיון הנפל של בחירתו הישירה של ראש הממשלה לא הבינו מה גרמו למגזר הערבי בישראל כאשר העבירו את החוק בכנסת.

בשנים שבהן חיו האזרחים הערבים בישראל תחת ממשל צבאי, שלא היתה לו שום הצדקה, הם הלכו לקלפיות בהמוניהם ותמכו במפלגות הלוויין הערביות של מפא"י, י"א ור"א. אמנון לין, שהיה ראש המחלקה הערבית במפא"י, כתב: "לא יטעה מי שיקבע כי רבים מערביי ישראל עשו זאת בהנחה שלא כדאי להרגיז את המושל הצבאי החולש על חלק ניכר מאורחות חייהם". לא היה מדובר במפלגות אלא בסיעות שהיו חלק ממפלגת השלטון, ואשר חברי הכנסת שלהן הוכיחו משמעת למופת, עד כדי כך שדיאב עובייד מטייבה הצביע בדיון רווי מתחים, ב־20 בפברואר 1962, בעד המשך כינונו של הממשל הצבאי (כשהוא תומך בעמדת מפא"י כנגד עמדותיהן של חרות ומפ"ם), וברוב של 57 מול 56 הוחלט להמשיך את קיומו של ממשל זה (עד שבוטל בסוף 1966).

הרומן המלאכותי הזה בין מפלגת השלטון ובין הערבים הסתיים ב־1977, כאשר המפלגה הקומוניסטית, שבה תמכו מתנגדי מפא"י, זכתה בכ־50 אחוזים מקולות הערבים. מפלגות הלוויין בוטלו, והאזרחים הערבים פיזרו את קולותיהם בין מפלגות שונות במהלך השנים שאחרי, בעוד מפלגות כגון המפד"ל וש"ס זכו לתמיכה מיוחדת בשל העובדה שהן שלטו, לסירוגין, במשרד הפנים.

הקרבת המפלגה הגדולה

בחירות 1992 היו הבחירות האחרונות שבהן תמכו רוב האזרחים הערבים במפלגות כלליות. זמן קצר לפני הבחירות עברה בכנסת, ביוזמת מפלגת העבודה, בקריאה שנייה ושלישית, על חודו של קול (היה זה קולו של בנימין נתניהו שהפר את המשמעת הסיעתית, והיה היחיד בסיעת הליכוד שתמך בחוק), חוק יסוד הממשלה, שקבע את הבחירה הישירה לראשות הממשלה ואת הבחירה בשני פתקים - האחד עבור מועמד לראשות הממשלה והשני עבור מפלגה. תומכי החוק לא העלו בדעתם מה תהיה התוצאה העקיפה של מהלך זה.

מרגע ששונה החוק הושם הדגש על המועמד לראשות הממשלה, והוקרבה המפלגה. ברור היה כי מה שחשוב באמת הוא מי ינהיג את המדינה, וההערכה היתה שהוא יצליח להקים קואליציה כלבבו. המפלגות הגדולות ביקשו את קולותיהן של המפלגות הקטנות יותר, הקרובות אליהן רעיונית, והנמיכו מאוד את התחרות הבין־מפלגתית, במעין תמורה לתמיכתן של הקטנות במועמד של הגדולות לראשות הממשלה. 

התוצאה היתה היעלמות של מפלגות גדולות, ריבוי של מפלגות קטנות ובינוניות והכפלת כוחן של מפלגות סקטוריאליות. התופעה בלטה בעיקר במגזר הערבי: אם בבחירות לכנסת ה־13, ב־1992, נבחרו חמישה חברי כנסת מטעם חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), הרי ב־1996 נבחרו תשעה חברי כנסת מטעם המפלגות הערביות, ובשתי מערכות הבחירות האחרונות עלה המספר ל־11. ביטול חוק הבחירה הישירה ב־2001 לא שינה את המגמה. הבוחרים הערבים לא חזרו אל המפלגות הכלליות אלא דבקו במפלגות המגזר. 

גם הבוחרים היהודים לא שבו, באופן משמעותי, אל המפלגות הגדולות. שום מפלגה גדולה לא הגיעה ב־21 השנים האחרונות ל־40 מנדטים. זו הצלקת שהותירה בנו שיטת הבחירה הישירה, שהופעלה לראשונה ב־1996 ונוסתה שלוש פעמים עד שבוטלה.

הכוח הלאומני

ההצעה להעלות את אחוז החסימה מ־2% ל־4% אינה החלטה אנטי־דמוקרטית כשלעצמה, אך בעייתה העיקרית היא השפעתה על ההצבעה של הערבים בישראל. בבחירות האחרונות לא הגיעה שום מפלגה במגזר הערבי ל־4%. אילו יושם החוק בבחירות לכנסת ה־19, לא היתה בכנסת שום מפלגה ערבית, ו־11 המנדטים היו הולכים לאיבוד. זו, בוודאי, היתה פגיעה קשה מאוד בדמוקרטיה שלנו, פגיעה שתופיע בדרכים שונות אם וכאשר - חלילה - יעבור החוק הזה גם בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. 

אם זה יקרה, אין ספק שהמפלגות הערביות יתאחדו, וזה לא יהיה פשוט מבחינתן: מדובר במפלגה קומוניסטית ותיקה, שאבותיה חתמו על מגילת העצמאות, ואשר המציאה את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" לפני כולנו; במפלגה לאומנית המתנגדת להסכמי אוסלו; ובמפלגה דתית ששותפיה בכנסת הם, בדרך כלל, חברי הכנסת של ש"ס בכל הנוגע להפרדת דת ממדינה, מעמד האישה ועוד.

מערך של המפלגות הערביות לא יהיה רק פתרון טכני לעבור את אחוז החסימה. מפלגות הרצות יחדיו לבחירות נוטות להישאר יחד (ראה את הליכוד ואת ישראל ביתנו), משום שהמתח ביניהן יורד והן מבינות את היתרון שבכוח המשותף (למשל, השתתפות בוועדות חשובות בכנסת אשר - עד האיחוד - כמעט לא הגיעו אליהן). 

חזית ערבית משותפת שתמנה - מהכנסת הבאה - 12 מנדטים לפחות (משום שהיא תאבד פחות קולות מאלה שאיבדה כל מפלגה לחוד), תזדקק למכנה משותף, והמכנה המשותף הזה יהיה לאומני. הוא לא יוכל להיות קומוניסטי וגם לא איסלאמיסטי. כוח ערבי־לאומני בכנסת ישפוך שמן למדורת האיבה בין העמים, גם אם אין זו מטרת מציעי החוק וגם אם לא תהיה זו מטרת המפלגות שיתמזגו. 

רק זה חסר לנו עכשיו, אבל זה עוד לא מאוחר - עדיין אפשר לשנות זאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו