השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "נשא". מדובר בפרשה הארוכה ביותר בתורה, הכוללת לא פחות מ־176 פסוקים. גם המזמור הארוך ביותר בתהילים - פרק קי"ט - הבנוי לפי סדר הא"ב ונוהגים לקרוא בו באזכרות לפי אותיות שמו של הנפטר, כולל מספר דומה של פסוקים, וכך אף מסכת בבא בתרא, הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי, שכוללת מספר דומה של דפים.
עיקר הפרשה מתאר את צורת הנשיאה של המשכן וכליו במסע המתוכנן במדבר. אחת השאלות שהפרק עוסק בהן היא מי יישא את הכלים על כתפיו ומי ייעזר לצורך כך בבעלי חיים בשל כובד המשא.
לסיפור הזה משתחלות, בלי להרגיש כמעט, שתי פרשות ארוכות ומשמעותיות שנראות כלא שייכות כלל לפרשה שבה עסקינן. האחת היא סוגיית האישה הסוטה תחת בעלה והאחרת היא סיפור הנזיר.
נמקד את עיוננו בהתבוננות בקווים לדמותו של הנזיר בתורת ישראל. התורה מלמדת כי אדם החפץ להיות נזיר רשאי לעשות כן בכפוף לכללים מסוימים. תקופת נזירות מינימלית היא בת שלושים יום, אבל הוא יכול להאריך אותה. בתקופה זו אסור לנזיר לשתות יין ותוצריו, הוא אינו יכול לגלח את שיער ראשו וכן הוא אסור להיטמא למת.
כל חריגה מכללים אלו גוררת אחריה עונש ואת הצורך להתחיל את הנזירות מחדש. ביום שבו מסתיימת הנזירות הוא חייב להביא כמה קורבנות ובתוכם אף את קורבן החטאת. האם התורה מעודדת את התופעה או מסתייגת ממנה? האם ביהדות דמות הנזיר ראויה לחיקוי ולעידוד, כמקובל בדתות אחרות?
יש שירצו להיתלות בכך שהתורה מתייחסת למציאות כזו כאל סוג של עידוד סמוי לנזירות. גם הביטוי המקדים לדין הנזיר "איש כי יפליא לנדור", יתפרש על ידיהם כביטוי לפליאה ולהתפעלות של המקרא מבני אדם הגוזרים על עצמם פרישות מסוימת מחיי העולם.
גם הביטוי בספר עמוס "ואקים מבחוריכם לנזירים", יחזק הבנה זו. אחרים דווקא יצביעו על הביטוי "אשר חטא על הנפש", המופיע ביחס לנזיר כהוכחה לנימה של הסתייגות.
גם העובדה שהנזיר חייב להביא קורבן חטאת ביום טהרתו מסייעת להבנה זו, שהרי אם הנזירות היא דבר כל כך ראוי מדוע יש להביא קורבן חטאת המובא בדרך כלל בגין מעשים חמורים שאדם עשה בשגגה. אולם על תופעה אחת אי אפשר לחלוק והיא שהתורה מבקשת לקבוע כללים לנזיר.
לכאורה, התורה היתה יכולה להותיר את המרחב הפנוי הזה לשיקולו של כל אחד. ומה בכך שירצה אדם להיות נזיר רק לשבועיים ולא לחודש, או שמא ירצה אדם לפרוש מאשתו ולא מיין או מטומאת המת?
מדוע מכתיבה התורה את כללי המשחק שבתוכם יכול לפעול הנזיר? מסתבר שגם אם אין התורה מביעה עמדה ברורה ביחסה אל הנזיר כדמות אידיאלית או לא, היא מכירה בקיומו, אולי אף בנחיצותו, אך מבקשת גם להתריע מפני יצירת מודלים חריגים ללא בקרה.
חברה שתאפשר ותעודד קיומן של מערכות ללא כללים וללא סייגים, תמצא את עצמה במהירות נאבקת על הלגיטימיות של קיומה עצמה. במקום שבו יוכל כל אחד להיות נזיר לשבוע או ליום, תיווצר אנרכיה חברתית במסווה של קדושה.
אכן יש מקום לנזירים, אולם מי שחפץ להיות שייך לחבורה ייחודית זו יצטרך להראות רצינות. הוא ייאלץ להיפרד מהיין לתקופה של שלושים יום לפחות. הוא לא יוכל להתרפק על קברי מתים, כולל אלה של בני משפחתו הקרובים, כדי שלכולם יהיה ברור כי מדובר אכן ברצון עמוק של אדם להתמודד עם אתגרי חייו ללא הפרעות, ולא בקפריזה חד־פעמית הממהרת לבעור וכלתה במהירות שבה הוצתה.
עם היוצא לדרך חדשה במדבר בדרך לארץ המובטחת, חייב להתארגן בצורה מסודרת ומדויקת, כפי שאכן מתארים הפסוקים בהרחבה. לצידם של החיים המסודרים יש הכרה בצרכים של הבודדים לקיים מערכת חיים מקבילה השונה באורחותיה מזו של הכלל. גם יחידים אלו חייבים להיכנס להקשר הכללי - למענם ולמעננו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו