בחג השבועות, שאותו יחגוג מחר העם היהודי בישראל ובשאר העולם, מציינים יהודי עיראק 72 שנים לפרהוד - פרעות תש"א (1941), שבמהלכן נרצחו 137 נפשות ומאות נפצעו. שמותיהם של הנרצחים רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, ויהודי עיראק בכל רחבי תבל זוכרים לדיראון עולם את הפרעות המזכירות את ליל הבדולח בגרמניה. הן בוצעו על ידי המון מוסת, גרמו לשבר עמוק באמון היהודים במדינה שבה התגוררו, ומתוך קהילה שמנתה כ־140 אלף יהודים נותרו בה כיום מעטים בלבד.
ההתנכלויות ליהודי עיראק התרחשו ללא כל סיבה. היהודים, שחיו בעיראק במשך 2,600 שנים, לא נלחמו בה מבפנים כפי שעשו הערבים הפלשתינים ליישוב היהודי ולאחר מכן לישראל. למעשה, הפרעות וההתנכלויות התרחשו נגד כל היהודים שחיו אז במדינות ערב, ולא רק בעיראק. בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 ונפצעו רבים; בעדן שבתימן נרצחו בנובמבר 1947 כ־100 יהודים; במצרים גורשו יהודים מבתיהם ומהמדינה. ואף על פי שהעולם שמע רבות על "הנכבה הפלשתינית", מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לעוול הקשה שנגרם ליהודי ערב. נכון, ההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, אך צריך לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני. מימדי האסון של היהודים היו גדולים ומספר אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם בארצות ערב הגיע ל־856,000, לעומת 650 אלף הפליטים הפלשתינים. למרות זאת, מסיבות לא מובנות, ישראל לא העלתה את אסון היהודים על סדר היום הציבורי והעולמי.
ההתנכלויות ליהודים התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. מחקריהם המקיפים של ההיסטוריון אדווין בלאק, פרופ' שמואל מורה וד"ר צבי יהודה חשפו את הקשר בין המשטר הפרו נאצי, בראשות רשיד עלי אל־גילאני, ובין הנאצים בגרמניה. בעיראק הופעלו נגד היהודים תקנות אפליה בכל תחומי החיים, ולאחר מכן הוסת ההמון לפרוע ביהודים. השיא הגיע עם פרעות פרהוד של 1941.
החיבור בין הלאומנות הנגועה בשנאת זרים ובין האנטי־יהודיות יצר מציאות של שנאת יהודים, שקיבלה סיוע מהשגריר הגרמני בבגדד, ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים כחאג' אמין אל־חוסייני, שברח מפלשתין ומצא בעיראק כר נוח ונרחב לפעולותיו האנטי־יהודיות. אווירת האימים האנטי־יהודית, ששיאה היה בתליית המיליונר היהודי שפיק עדס בכיכר העיר בצרה, לוותה בהתלהמות אנטי־יהודית בשידורי הרדיו וגם מעל במת האו"ם. לבסוף, בלית ברירה, קמו יהודי עיראק ועקרו מהמדינה אשר סייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם הפרטי ואת רכוש קהילותיהם עתיקות היומין, ובו קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום האלקושי ועזרא הסופר, וממשלת עיראק השתלטה עליו.
היו בוודאי עיראקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם של אלה נדם. היהודים היו בגדר שעיר לעזאזל במסגרת המאבקים בין הסונים ובין השיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין איראן ובין מדינות ערב. יש להניח כי אילו נותרו יהודים במדינות ערב, הם היו שק חבטות במאבקים הנוכחיים במצרים, בלוב, בתוניסיה, בתימן ובסוריה.
מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב קטן והולך. מן הדין כי בישראל נזכור את מורשתם, כדי שלא תשתלט עלינו התעמולה הערבית, הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודים, דוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאזכור ממלכתי של הקורבנות, כך נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי.
באופן כזה גם נסייע להתפכחות בקרב גורמים מתונים בעולם הערבי, בייחוד בין האינטלקטואלים הסבורים שבמזרח התיכון התחוללה קטסטרופה שקורבנותיה היו יהודים ולא רק פלשתינים. בד בבד על מנהיגי הפלשתינים להפסיק לזרוע אשליות בכל הנוגע ל"זכות השיבה", שכן גלגל ההיסטוריה הטרגי לא יחזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו