אין בעולם שכיית חמדה כירושלים

אין ספק כי ספק ניקר לפני 46 שנים בליבו של שר הביטחון משה דיין אם כדאי לכבוש את העיר העתיקה בירושלים. צה"ל הדף את מתקפת הלגיון הירדני, ודיין בעל המודעות ההיסטורית הגבוהה הבין מה משמעות השיבה אל "נחלת אבותינו". תצלומו בראש יצחק רבין ועוזי נרקיס, העושים דרכם להר הבית, היה כתעתיק כניסתו של דוד המלך בשערי העיר שחוברה לה יחדיו.

אך כמי שניהל את המשא ומתן עם ירדן מייד לאחר מלחמת השחרור, עמד גם על הקשיים המדיניים שבכיבוש זה. ב־1967 חכך בדעתו להסתפק בכיתור העיר העתיקה כדי לאלץ אחרי המלחמה את הירדנים לכבד את זכויות היהודים במקומות הקדושים להם. ירדן התחייבה לכך ב־1949, והפרה זאת בהתמדה.

מנחם בגין ויגאל אלון לא הסתפקו במצור על העיר העתיקה. הם תבעו את הר הבית בידינו, שבפי מפקד הצנחנים מרדכי (מוטה) גור. הם לחצו על ראש הממשלה לוי אשכול, ודיין הסכים או נאלץ לשגר את הצנחנים לשער האריות לכבוש את הר הבית. הוא נקרע בין אושרו כמצביא וכארכיאולוג לבין דאגתו המדינית. היה לו שותף סמוי בדמותו של מנהיג הדתיים הלאומיים משה חיים שפירא.

הם חששו לשלוט במוסלמים ובנוצרים. הם גם חשו כי בבירת השלום והנצח והמלחמות לא תיתכן פשרה. המלך חוסיין הסביר זאת לישראלים: קל לו יותר לאבד את ירושלים השלמה בשדה הקרב מאשר לחתום מרצונו החופשי על הסכם שבו יוותר על חלק ממנה. נעמי שמר הוסיפה כמה שורות לשירה האלמותי "ירושלים של זהב", אשר הנציחו את השחרור: "חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה".

הניצחון היה משכר. אין בעולם כולו שכיית חמדה כירושלים. הצועדים במנהרות הנחפרות למרגלות הר הבית בידי דוד (דוידל'ה) בארי כמו נושמים את אבק הקרב היהודי־רומי; והקרבים אל נקבת השילוח כמו שומעים את הלמות הפטישים של החוצבים בסלע. כל מי שעשה בה שנים ארוכות, אוהב בה זווית כלשהי שאין כמותה בעולם. אם ברחוב האתיופים, אם באוכף שבין הר הצופים לבין הר הזיתים.

אני אוהב אותה מהר הצופים ליד אוגוסטה ויקטוריה. בשנות ה־30 נמלטו שני אחים מגרמניה הנאצית. אחד המיר את דתו והתנצר. יום אחד יצאו לטייל ונרצחו בידי פורעים ערבים. המו"ל גרשום שוקן היפנה את שימת ליבו של גאון הספרות ש"י עגנון לידיעה כי שני הארונות הוצבו זה ליד זה, האחד עטוף בדגל הלאום כחול־לבן והאחר בסמלים נוצריים, והובלו משם לבתי קברות נפרדים.

"זאת ירושלים, שאיננה עוד", נכתב בלחן. איננה עוד? אולי דווקא לעולם תהיה כזאת. נכס של אהבה רותחת ויגון. אי אפשר איתה. אי אפשר בלעדיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו