השבת לא נקרא בבתי הכנסת את הפרשה השבועית על סדר חמשת חומשי התורה. במסגרת תקנות משה רבנו לעם ישראל נקבע כי במועדים אלה יקראו רק בענייני החג. על כן בכל אחד מימות חג הפסח קוראים פסוקים בתורה שבהם מוזכר חג הפסח.
אולם נוסף על תקנה זו מימי משה רבנו, קהילות רבות בעם ישראל אימצו את המנהג המופיע במסכת סופרים לקרוא בשבת הקרובה גם את מגילת שיר השירים.
אפשר להציע סיבות רבות לחיבור בין שיר השירים לחג הפסח. יש המוצאים את הקשר בעונת השנה של החג. אחד הפסוקים המפורסמים במגילה אומר "הסתיו עבר, הגשם חלף עבר לו, הניצנים נראו בארץ". ריח חריף של פריחה אביבית בארץ ישראל מרחף בינות לפסוקים ומוליך אותנו אל הטבע המתחדש. אחרים מבקשים לקשור את המגילה לפסח דרך הפסוק "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי". כלומר, הפסוק משווה בין סוסי פרעה הנחשבים לסמל המפואר של האימפריה המצרית וצבאה לעם ישראל שהוא צבאו הנבחר של האלוקים. אבל נדמה שיש לחפש את הזיקה בין המגילה לחג הפסח לא בפסוק כזה או אחר, אלא במהות העלילה המשותפת לשניהם.
תמציתה של המגילה היא בניסיון המתמשך ליצור קשר בין הדוד (הוא האוהב או הנאהב) לרעיה. פעמים נתקל הניסיון בעוינות של בנות ירושלים שחפצות לזכות בדוד היפה, ופעמים הכלה המחוזרת מהססת אם להיענות לחיזורים הנמרצים. הדוד דופק בדלת ומתחנן "פתחי לי רעייתי יונתי", ועד שהכלה מחליטה לקום ("פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה") ולפתוח את הדלת ואת הלב, חומק לו הדוד ונעלם.
בסיפור מסתתרת טרגדיה של בני זוג המתקשים לממש את אהבתם, בשל פחדים והיסוסים, אולי בגלל חוסר בשלות ליצירת קשר. חכמינו הבינו כי הסיפור אינו עוסק בזוגיות בלבד. הוא מדבר על הקשר בין העם היהודי לאלוקיו, הקשר בין האדם הפרטי ונשמתו.
נתבונן על הפרשנות הלאומית־היסטורית של המגילה. רבים מאיתנו אוהבים להתרפק על סיפור יציאת מצרים, שבו עם שלם של עבדים יוצא לחירות אחרי שמשה המנהיג מביא את בשורת הגאולה. אלוקים עושה ניסים ושפטים במצרים ובאליליהם ובסוף יש תמונת ניצחון גדולה.
המציאות היא מורכבת הרבה יותר. רוב העם לא יוצא לחירות. רבים לא רוצים לשמוע על האפשרות לנטוש את מצרים בשל סיבות רבות ולו בשל הפקפוק ביכולת להצליח במדבר.
חכמינו מספרים כי רוב העם (80 אחוזים) לא רצה לצאת. גם אחרי שיצא חלק מהעם לא היה זה סיפור חד־משמעי של הצלחה.
מגילת שיר השירים מבקשת לתאר את ההזדמנויות הנוצרות בחייה של אומה שיכולות להיות מוחמצות בשל חוסר קריאה נכונה של המציאות (ואולי זו המשמעות העמוקה של איסור אכילת חמץ בפסח כי החמץ בא מלשון החמצה, היינו החמצה של הזדמנות בשל התעכבות והשתהות).
עיון זריז בהיסטוריה של עמנו יגלה כי התופעה הזו חוזרת על עצמה בדרכים שונות לאורך השנים. הרוב לא מאמין בגאולת העם ולכן מעדיף להישאר בנכר (ימי עזרא, התנועה הציונית ועוד); רק מיעוט מעז, מאמין ומצליח.
בימים אלה מלאו עשרים שנה למותו של הרב יוסף סולובייצ'יק, מגדולי רבני הציונות הדתית בארה"ב. אחת המסות המפורסמות שלו נקראת בשם "קול דודי דופק". במאמרו זה מפרט הרב כיצד אותו הדוד ממגילת שיר השירים ממשיך לדפוק לנו בדלת בדורות האחרונים. כמה סימנים נשלחו לנו במאה האחרונה כדי שנבין כי מקומם של היהודים הוא בציון ולא בגולה.
כמה מחנות השמדה היו צריכים פרעה או היטלר להכין עבור עמנו כדי שנדע שהם מתכוונים למה שהם אומרים? אנו זכינו לחיות בדור שבו חלק מאבותינו פתחו עבורנו את הדלת כדי שהדוד לא יחמוק מאיתנו. האם נעשה הכל כדי שהפעם לא נפספס את השעה היעודה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו