1. מסך הערפל על יכולתה האמיתית של מכבי ת"א עדיין מונח סביבה מכל עבר, עבה וצפוף, מתעתע, ונדמה שגורם גם לאנשים החיים את הקבוצה ביום-יום שלה לתהות איזו קבוצה אירופית באמת היא מכבי ת"א של העונה, כל שכן בשלבים הבאים. כבר די ברור שלא מדובר בקבוצה פנתיאונית. זה בסדר, הפנתיאון זקוק רק למיוחדות במינן. אבל האם סך החלקים הזה יגיע לשלם ויעבור אותו? ואולי כבר הגיע, והנה הוא השלם מונח לפנינו, וזה מה יש? כנראה לא נדע באמת עד פברואר. לכן הודעת הקבוצה השבוע על תחילת מכירת הכרטיסים לפיינל פור בלונדון בימים הקרובים נראית כמו הימור שגורם להזעת יתר בכפות הידיים. אבל הדינמיות של עונת כדורסל והמסורת של המועדון מזהירים ממסקנה גורפת ומהטלת תוויות. סימנים מוקדמים מעידים על ירידה באינטליגנציית המשחק שאוהדי הקבוצה התרגלו אליה, אבל זו מכבי, וזה בלאט, וזה לעיתים כל מה שצריך להיאמר. 2. ההחלטה ההגנתית המשמעותית בסיינה היתה להוציא את הכדור מהידיים של בובי בראון, ושהאחרים ינצחו את המשחק. ובכן, זה מה שהאחרים עשו, ניצחו, עם אחוזי קליעה פנומנליים לשלוש. אולי בגלל זה היו מרוצים במכבי אחרי המשחק, אבל הזכות ליהנות שמורה לאוהדים בלבד. נדמה שלאנשי הקבוצה התוצאה הסופית של האיכות הזו צריכה דווקא להדאיג. כשאתה משחק טוב, נצמד לתוכנית המשחק שלך, שולט בצבע במשחק חוץ, מנטרל את כוכב היריבה ועדיין לא מנצח, יכול להיות שמדובר בחוסר היכולת של הקבוצה שלך להכריע משחקים עם אלמנטים הנמצאים בשולי תוכנית המשחק, ומצריכים פעולות אישיות משמעותיות של שחקנים, מהסוג שלוקחים על עצמם אוחיון, סמית' והיקמן. 3. הניסיונות של קיינר-מדלי לצאת מהבור שלו נראה כמו ג'יפ תקוע בחול, שמתחפר עמוק יותר בכל ניסיון. הגג שקיבל לקראת סיום המחצית שהוביל לסל של סיינה, הגדיל את תשומת הלב השלילית שהופנתה כלפיו, דווקא לאחר שמילא את דלי החלב שלו, בכמה פעולות חיוביות. נדמה גם שאין לו ברירה אחרת מלבד לקחת את הזריקות שהוא לוקח, רק כדי להכניס את עצמו לקצב העניינים שלו, זריקות שמוגדרות על פי הספר "זריקות טובות" אבל לא בטוח שתמיד צריך לקחת אותן. תיאורטית, מכבי זקוקה לקיינר-מדלי. היא הפסידה לסיינה בגלל שחקנים כמוהו - בעמדה ארבע שזורקים לשלוש. מעשית, עושה רושם שהפועל "זרק", על הטיותיו השונות, מקבל משמעות אחרת כשמדברים עליו.
