סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב, אך ההתייצבות של הנשיא אובאמה לצד ישראל במבצע "עמוד ענן" היא בניגוד גמור לחששות כי "יתנקם" בנו אחרי בחירתו המחודשת. אמנם עניין עזה שונה מנושאים אחרים - הן בשל היעדר כל ספק באשר לאחריות חמאס להידרדרות, והן בגלל העמדה העקרונית של ארה"ב ושל אירופה נגד הטרור שמסכן גם אותן - אך אפשר לראות בעמדה האמריקנית סימן חיובי לבאות. בהחלט ייתכן שאם ישראל תחליט על הרחבת המבצע ועל פעולה קרקעית, נשמע גם קולות שקוראים לשני הצדדים להתמתן, אך בינתיים קיימת סבירות גבוהה שוושינגטון, בתיאום עם ישראל, תפעיל את מנופיה המדיניים והכלכליים דווקא על מצרים כדי שזו תפעל לריסון חמאס. את נאומו המתלהם של הנשיא מורסי בקהיר, שבו איים, לפחות רטורית, על ישראל, אפשר לפרש כהקצנה דמגוגית שמטרתה להיענות, מילולית, לקריאות הפופוליסטיות של "הרחוב" המצרי ולזעקות השבר של מנהיגי חמאס המבוהלים, אך גם כהקדמה לפעילות שהאמריקנים חפצים בה. מניעיו של המשטר במצרים אינם נובעים רק מהלחץ שוושינגטון יכלה להפעיל עליו בתחום הכלכלי, אלא גם מהאינטרס הבסיסי לשמור על היציבות באזור ובמדינה עצמה, יציבות שמעללי חמאס והגורמים הג'יהאדיסטיים האחרים בעזה בפירוש מסכנים אותה. בוושינגטון דעות שונות, ולעיתים סותרות, לגבי המשימות שממשל אובאמה השני יצטרך להתמודד עימן בתחום יחסי החוץ. טום פרידמן כתב בטורו בשבוע שעבר כי קרוב לוודאי שכל מבול הצרות של המזה"ת (איראן, אל-קאעידה, איסאלמיזם מתפשט, סוריה, אפגניסטן והנושא הפלשתיני) עלול להתהפך על אובאמה בבת אחת. עורך החוץ של ה"וושינגטון פוסט", שתמך באובאמה בבחירות, ג'קסון דיל, מפקפק ביכולותיו של הנשיא בהקשר זה. דעה דומה מבטא אהרון מילר, בעבר שחקן מרכזי לצידו של דניס רוס ב"צוות השלום" האמריקני, אשר טוען בבלוג רב ההשפעה "פוליטיקו" כי הבעיות הניצבות בפני אובאמה במזה"ת מחייבות ניהול נכון, ולא חיפוש אחרי פתרונות קסם שסופם להסתיים בכישלון ידוע מראש. מילר מוסיף שהדבר האחרון שנחוץ לאובאמה הוא "עוד מריבות חינם עם נתניהו, שלא הביאו לו שום דבר פרט לנקודות זכות ליריביו". אובאמה יודע שהכהונה השנייה שלו חופפת כמעט במדויק את כהונתו הבאה של נתניהו כרה"מ (אם ייבחר), ויש סיכוי טוב לשיתוף פעולה קרוב בין וושינגטון לירושלים בסוגיות המדיניות והאסטרטגיות החשובות. יש לקוות שהדבר יתבטא גם בנושא הפלשתיני, ושכבר בשבועות הקרובים ייבחן בעניין הבקשה של אבו מאזן לקבלת "פלשתין" כ"חברה שאינה מדינה" באו"ם. הידוק היחסים מחייב גם שיקול דעת נבון והעלאת יזמות מצד ישראל, ובחינה מתמדת על מה יש להתעקש ובמה נוכל להתגמש. מה שחשוב הוא האינטרסים היסודיים שלנו, ולא בהכרח הדרך להגיע אליהם. אבן הבוחן העיקרית תהיה בעניין הגרעין האיראני, אשר על רקע הוויכוח בנושא הקווים האדומים צבר תאוצה, וההתפתחויות בו מצדיקות, גם על פי הדו"ח האחרון של סבא"א, את העמדה שנקט נתניהו בנאומיו האחרונים בנושא.
