השבוע השתתפתי בכנס העיתונות באילת. כנס מרשים בהיקף הנוכחות של אנשי התקשורת בארץ, במגוון נושאי הדיון ובארגון המופתי. לעומת זאת, האווירה בקרב המשתתפים היתה עגמומית ומרירה, כמו מראה של עיר קיט בסוף עונת התיירות.
בעגמומיות היה קיים שילוב של דאגה ועצבות, דאגה מפני רוחות הסופה שמרעידות את יסודות בתי התקשורת שהיו מקור פרנסה לאלפי משפחות, ועצבות מאובדן שליטה על אורחות חייה וסדר יומה של מדינה. עיתונים שהיתה להם מדינה גילו לפתע שהמדינה נלקחה מהם בלי שכלל הרגישו, והם נותרו עם כלי כתיבה משוננים - אך ללא נייר.
בעוד מהפכות האביב הערבי סילקו דיקטטורים, שביד רמה ובכוח הזרוע שיעבדו אזרחי מדינות, האביב הישראלי הוציא לחופשי אנשים שבמשך שנים היו שבויים בידי כלי תקשורת, בעיקר אותם כלי תקשורת ששירתו אג'נדה מובהקת שכל מהותה לתת ביטוי לישראליות החדשה.
אותה ישראליות ייצגה הוויה כנענית ודקדנטית והעדיפה אותה על פני יהודיותה של המדינה כביטוי לרצף הדורות, למורשת המשותפת ולחזון הציוני הערכי. אג'נדה שביקשה להקים על חוף הים התיכון את מדינת תל אביב כתחליף למדינה היהודית.
אילו היתה מוצבת קלפי ניסיונית במתחם הכנס, אין לי ספק שהמפלגות הזוכות היו המפלגות שבראשן עומדים פוליתונאים (פוליטיקאים עיתונאים). ראשי מפלגות שהחליטו להסיר את המסיכה מעל העבודה העיתונאית האובייקטיבית לכאורה - ולהיכנס לשדה המערכה הפוליטי. הם השאירו מאחור מאות חברים שממשיכים לגבות ולעודד את החברים שעברו לפוליטיקה במסירות ראויה לציון.
העובדה שאחד החברים הקריא בכנס סיסמאות נדושות מהכתב והאחרת הכריזה הכרזות חגיגיות חסרות תוכן של ממש, לא זכתה אפילו למילה של ביקורת. הדוברים בכנס זיהו אשמים רבים במצבה המדולדל של העיתונות, בעיקר של זו הכתובה.
לטענתם, האשם העיקרי הוא הציבור הישראלי שלא מבין את החשיבות העליונה של התקשורת בהגנה על הדמוקרטיה. האשמה השנייה היא המדינה שלא מוכנה להזרים כסף ציבורי לכלי תקשורת כדי שאותם כלי תקשורת יתקיפו את המדינה ללא הרף. מנקודת מבטם, אשמים נוספים הם האינטרנט, הטאבלטים - ובעיקר העיתון "ישראל היום".
חשוב לזכור כי אזרחי מדינת ישראל אנשים חכמים ונבונים. הם לא מבינים מדוע בדמוקרטיה צריך כל כך הרבה כלי תקשורת שאומרים את אותו דבר ומובילים את אותה אג'נדה.
בעידן של צמצום הוצאות וקיצוצים בתחומים רבים של חיינו - "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" יכולים לאחד את המערכות ולחסוך כסף רב לבעלים, שהרי אין שוני אמיתי ביניהם. חופש ביטוי וקרטל רעיוני הם תרתי דסתרי.
אז למען הדמוקרטיה, חופש הביטוי, הכבוד המקצועי והפרנסה - חשוב לתקן את הבית שיסודותיו נפגמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו