דומה שבנושא העיסקה הבזויה של שחרור מחבלים רוצחים שפוטים נאמר ונכתב כבר הכל. כל היבט של ה"קומבינה" ההזויה הזו כבר נחקר ונסרק - החל מסיכון ישיר של אזרחי המדינה מידי אותם טרוריסטים חופשיים ועד מתן רוח גבית ועידוד הרוצחים ועוזריהם. מתברר שהטרור אכן משתלם: בסוף חוזרים מהכלא לגדודי עז-א-דין אל-קסאם ולג'יהאד ולתנזים, להמשך הכנת חגורות הנפץ. לכל אחד בעולם הערבי בכלל, ובקרב הפלשתינים בפרט, יהיה ברור כי דרך חמאס - דרך החטיפות - מצליחה להכניע את ישראל, המדינה שהיתה סמל לעמידה איתנה ובלתי מתפשרת מול הטרור. אותו אתוס של מבצעי "אנטבה" ו"ארגז" ייעלם, ונישאר עם הציפייה לפאשלה הצבאית הבאה שתאפשר את החטיפה הבאה שתוביל לשחרור הבא. ישראל היתה מדינה ריבונית ואיננה עוד. ערב רב של מקבלי החלטות חלשים וחסרי חוט שדרה ציבורי תפס את מסדרונות השלטון, ומוביל את ישראל למעמד של מדינת "סמרטוט". במקום לדאוג לביטחון האזרחים ולעסוק באלטרנטיבות צבאיות ואחרות לשחרור החייל החטוף, אותם פקידונים עוסקים רק באופציה הגרועה מכולן - שחרור רוצחים שפוטים וסיכון האזרחים החיים. היבט אחד של ה"קומבינה" המוטרפת המתרגשת עלינו לא זכה לעיון מעמיק, ומן הדין שיהיה כזה. מהי האחריות האישית של אותו מקבל החלטות נפחד שירים את ידו בעד אישור שחרור הרוצחים? ברור כי רבים ממקבלי ההחלטות יאחזו בקרנות המזבח של עקרון ה"אחריות השיתופית" - כוחו של עיקרון זה הוא שכל אחד מחברי הממשלה הוא שותף מלא להחלטות הממשלה ולמחדליה, גם אם התנגד להן. יידעו כל השרים אשר ירימו ידם למען עיסקה זו, כי דם הישראלים שיירצחו בפיגועי טרור עתידיים על ידיהם ועל מצפונם. בנו של הכותב, יובל, בן 13.5, נרצח בפיגוע התופת בקו 37 בחיפה ב-2003. שני ערבים ישראלים, מתכנן הפיגוע והסייען, נמצאים ברשימת האסירים שחמאס דורש לשחרר בעיסקה
